רש"ש על בבא בתרא צד.

גמרא לעולם חיטי ושערי מקבל עפרורית כו'. פשוט דל"א כן אלא לדחויי סייעתא אבל מ"מ הדין אמת כדמוכח מדתאני ר"ק וליכא דפליג עליה. לכן תמיהני על הסמ"ע בר"ס רכ"ט שכתב ואיכא מ"ד דגם בהן מקבל עפרורית ובברייתא כו' ומשמע דר"ל דאף רובע מקבל. והש"ך שם השיג על איכא מ"ד קמא שבדבריו וע"ז שתיק ליה:

ר"ש ד"ה נותן לו דמי חטין. והזורע כלאים כו' דבההוא שעתא קגזיל ליה מיד כו'. ואף דאינו נאסר עד שתשרש. עי' ברא"ש בפ' לא יחפור סי' י"ז:

ר"ש ד"ה כל סאה. אבל אם נשרשו כו' שכבר נאסרו בהשרשה כו'. ול"נ דאפי' לשיטתו דכלאי זרעים נאסרים. משכחת לה בדזרע בלא ידע דאינו נאסר בהשרשה כדמוכח בפ"ה דכלאים מ"ו:

תד"ה סאה. דלשון ימעט משמע שכבר נשרשו. אינו מובן. ואולי דט"ס הוא וצ"ל שכבר נזרעו ורצונם דאילו קודם שנזרעו יש תקנה ג"כ להוסיף על הסאה כדאיתא בירוש' הביאו המפרשים שם. אך בלשון ימעט נכלל ג"כ תקנת ההוספה ע"ש בפי' הרמב"ם וכ"מ לישנא דהירושלמי: