רש"ש על בבא בתרא פג.

גמרא וכר"י מי לא תנן ר"מ ור"ש כו'. אף דסתם שם ברישא כר"י י"ל דכולה ר"י קאמר לה כדמשני בכ"ד. או משום דגם ראב"צ דלקמן קאי כוותייהו:

שם ר"מ ור"ש אומרים הנוטע את כרמו ח' על ח' מותר כו'. לפי מה שפי' רשב"ם לעיל דהנופות ממעטין את האויר ע"כ צ"ל דהם יכוונו ג"כ ע"י היפוך השער. אבל קשה כיון דהב' שורות המהופכין הויין כרם א"כ צריך להרחיק מהם בכל צד כדי עבודת הכרם שהוא ד"א כמש"כ לעיל א"כ לא ישאר מקום לזרוע. וכמו כן קשה לשיטת התוס' לעיל בד"ה וזורע. וצ"ל דפליגי עליה דר"י בזה וכן הת"ק דר"י משמע ג"כ דפליג עליה מדלא הזכיר הפיכת השער. ומכש"כ לפמש"כ לעיל בדעת הרשב"ם דאף ר"י לא אמר אלא משום חומרא בעלמא:

שם ראב"צ אומר אם יש כו' ואם לאו אין מצטרפין. הרא"ש שם כ' ול"י למה הוצרך לשנות ואם לאו א"מ פשיטא וכי עדיפי מנוטע בתחילה. ואני אומר דלפמש"כ התוס' לעיל דטעם הרחקת ד"א אינו בכדי שיוכל לעבור הבקר בכליו וע"כ הטעם הוא דלא ליערבבו היניקות אהדדי והכא דתרוייהו יונקין משרש אחד ה"א דל"צ ד"א קמ"ל:

ר"ש ד"ה מפוזרין. לכל היותר. וד"ה רצופין. לכה"פ. ר"ל גבול היותר הוא ט"ז וגבול הפחות הוא ד' ולחנם גמגם עליו המהרש"א:

ר"ש ד"ה רואין. וחומרא היא גבי כלאים. לכאורה תמוה דהא לעיל (ל"ז ב') אר"ז כתנאי ע"ש. אבל עי' ברא"ש שם ויתיישב לך:

תד"ה זיל (בסופו). תדע כו'. לכאורה אין ראיה כלל די"ל דהכא משום דבעינן לכל שורה כדי בקר וכליו בכדי שיוכל לחרוש בשני צמדים כאחת צמד לזו ולזו אבל התם א"צ להרחיק רק כדי צמדו לאילנו:

תד"ה אפילו. וא"ת כו'. הרשב"ם לעיל ד"ה והתירוה יישב קושיא זאת:

בא"ד דעפ"י חכמים עשה. כצ"ל:

תד"ה כמה. וי"ל דגבי מכר כו' מצומצמות אבל כו' שוחקות כו'. תימה דהרי אמה שוחקת יתירה חצי אצבע על עוצבת כמ"ש בריש עירובין וא"כ לט"ז אמות ח' אצבעות שהם ב"ט והל"ל לענין מכר ט"ז אמה ושליש. ואולי מצומצמות דקאמרי לא עוצבות אלא פחות כ"ש משוחקות. ולפמש"כ הרשב"ם דלענין כלאים החמירו. בלא"ה ל"ק. ואין להקשות לדבריהם דלגבי מכר למה סגי בד"א הלא הן פחותין מד"א שוחקות דכלאים. משום דגם ד"א דכלאים אינן שוחקות כדמוכח בעירובין (ג' ב'):