רש"ש על בבא בתרא קסז:

גמרא שם האיש בגט וה"ה לשם האשה כו'. וכ' התוי"ט בשם הה"מ אבל במלוה ולוה כו' לא נצרך להכיר את שניהם דב' יוסף ב"ש אין מוציאין עליהם שט"ח. תמוה דאף א"ת דמוציאין עליהם מה יועיל הכרת המלוה לזה דמ"מ יש לחוש שזה המלוה יתבע ע"י השטר ליב"ש האחר. אח"ז עיינתי בהה"מ עצמו שכ' ועוד דאל"כ בהכרת המלוה כו' מה יועילו וזהו מש"כ. ומה שסיים התוי"ט וכלומר משא"כ שובר כו'. לכאורה בשובר ממלוה (ר"ל לאפוקי שובר דאשה לבעלה דאיירי בה משנתינו) מה יועיל אם מכירין את הלוה ג"כ דשמא הוא חייב ליב"ש אחר ונפסידנו בשובר זה. ואפי' יראה לפני העדים השט"ח שלו שיכתב השובר עליו יש לחוש דעשו קנוניא ביניהם וכתב לו שט"ח מכוון להשט"ח שיש ליב"ש האחר עליו וצ"ע. אח"ז מצאתי להתומים ר"ס מ"ט שעמד בזה ע"ש:

שם אמר אנא נמי א"ל לאו איהי היא (פי' בשעה שבאה לפני לחתום על השובר) וא"ל מיקש כו' (פי' ואפת לדבריהם וחתמתי דהרי הכירה על פיה ועי' ברא"ש ועתה כשאמרה לאו אנא הואי הודה לדבריה ושהם הטעוהו אז) ואמר אביי אע"ג כו' כיון שהגיד (ר"ל ובמאי דחתים ה"ל כהגדה כדאיתא בכתובות י"ח ב') שוב אחו"מ (ר"ל וא"כ לא נאמינוהו שוב במה שאומר עכשיו שאיננה היא) צורבא כו' (ר"ל ולכן נאמן במה שאומר דמעיקרא לא דק) ועי' בנ"י. ויתורץ בזה גם קושיית התוס' לקמן בד"ה כיון ופי' הרשב"ם בזה דחוק:

תד"ה שם. ומתניתין גופה לכך דברה באלו לפי שכבר הוצרכה להזכירם. כצ"ל ועי' רש"א:

תד"ה וליחוש. ואי אליבא דר' אלעזר פריך. כצ"ל בל"י: