רש"ש על בבא בתרא קמט.

גמרא ה"ל תריסר אלפי זוזי. התוס' בקדושין (ר"ד י"ח) העתיקו תליסר. אולם בגיטין (י"ג) ד"ה והא העתיקו תריסר ועמש"כ בשבת (קי"ט):

שם ובי רב הוה. ל"י לאיזה כוונה אשמעינן. וברא"ש ליתא. ואולי דר"ל דאף דהוה צורבא מרבנן עכ"ז אמר רבא דלא יוכל לשית עצה איך לקנות המעות ועי' נ"י. או דלכן הודיעו עצת רב איקא לאיסור אביו:

ר"ש ד"ה אדהכי. ולמדוהו לטעון כן. ברש"י שברי"ף הגי' לעשות כן:

תד"ה שכ"מ. ונראה לר"י כו' אע"פ שאנו מוחזקים בו שאין לו. ר"ל וא"כ ע"כ לשם מתנה איכוון ומיירי בגוונא דלא נוכל לומר דשלא להשביע את בניו אמר כגון דאמר תנו עי' לקמן (ס"ד קע"ד) וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' זכיה ה"ט ולחנם גמגם המהרש"א בדבריהם:

תד"ה רב מרי. מיהו מה שפי' ר"ש דר"מ בר איסור גיורא כו'. כצ"ל:

בא"ד דהא דאמרי' בעלמא ר"מ ברה כו'. כצ"ל:

בסה"ד וכן ר"ש בן פזי. כוונתם להא דאיתא ביבמות בס"פ הבא ע"י פזי וטווי אחוותא. ועי' בסה"ד דהיה פזי ג"כ שם חכם:

תד"ה מגמר. הלוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו כו'. כצ"ל:

בא"ד והתניא רוח חכמים נוחה הימנו כו' כיון דלא קתני בהדיא בברייתא כו'. מוכח שהיה הגירסא לפניהם בקדושין כמו שהיא לפנינו דבמתניתין גרסי' אין ר"ח כו' ובברייתא ר"ח נוחה. ובסוף הביאו ממתניתין דשביעית ר"ח נוחה הימנו ועמש"כ בקדושין שם בס"ד:

בא"ד לכולהו בבי במ' שביעית כו' והלוה מעות מן הגר כו'. כצ"ל:

תד"ה דקא. ואין לחלק בין היכא דאמר תנתן כו'. אבל מ"מ בעינן שיאמר בפני מי שהמעות ברשותו דאל"כ מדוע לא חשש רבא שיאמר תנתן ועי' לקמן בסה"ד ועוד היה אור"י כו':

בא"ד כי הא דתנו שקל לבני כו'. כצ"ל:

בא"ד (ע"ב) וא"ת על הך משנה דגיטין כו' אמר רב עלה בגמרא כו'. כצ"ל ותיבות בספ"ק עם הציון צריך למחוק כי הוא שם בסמוך להמשנה:

בא"ד ואע"ג דקיי"ל הכי כדאמר בספ"ק דגיטין. כצ"ל:

בא"ד אע"ג דר' יוסי פליג עלה כו'. ר"ל ולא רבנן מ"מ חולקין רבנן כו':

בא"ד ואע"ג דפריך התם עלה דרב והא קיי"ל דברי שכ"מ כו'. (כ"נ דצ"ל ומלת התם הב' למחוק). וק"ל דנימא משום דאיכא לשנויי עלה וכדמשני התם:

בא"ד ואע"ג שבגמרא כו' גבי הולך מנה לפלוני מצוה לקיים דה"מ קתני סתם ולא קתני זה כו'. כ"נ דצ"ל:

בא"ד משום דכל דאיתא בירושה איתי' במתנת מצוה לקיים דה"מ וכל דליתי' בירושה כו'. הגהה שבגליון בשם רש"ל היא טעותא כי תעה בלשון רש"ל ע"ש ובמהרש"א: