רש"ש על בבא בתרא קלד:

גמרא ליורשו פשיטא. עי' פרשב"ם ועמש"כ לעיל (קכ"ו ב'). אבל קשה דא"כ מאי פריך פשיטא דלמא אתי לאשמעינן אפי' במקום שאין מיגו וכר"י דהלכתא כוותיה. וי"ל משום דלא רצו לאוקמי כיחידאה כמש"כ לעיל (קל"א) ובפרט שבקדושין (ע"ח ב') סתם דלא כוותיה:

שם מאי שנא מדרבא כו'. לפמש"כ התוס' בכתובות (ט' ב') ד"ה לא "ועוד דאין זה מיגו דמיפסלא נפשה מכהונה" ע"ש וכ"מ סברא זו בדבריהם לעיל (ל"ג) בד"ה ה"ג ושם (בע"ב) בד"ה ואי ע"ש. קשה דא"כ מאי פריך הכא נימא דר"ל דכיון דלא מהמנינן ליה על למפרע לכן אינו נאמן גם על להבא דל"פ דבורא להיות נאמן על חציו לבד דאין זה מיגו משום דרוצה לשוויה פנויה מעיקרא וע"ז אין לו מיגו. אולם מדבריהם כאן בד"ה הואיל משמע דאמרינן מיגו לחצי טענה וכן הבינם המהרש"א לקמן בדף הסמוך. וקשה יותר דהא אפי' למיפלג דבורא איכא למ"ד דלא פלגינן כ"ש כה"ג דמבטלינן דבוריה לגמרי בזה בני ודו"ק:

ר"ש ד"ה מנפח. כאדם שמנפח קש כו' ומשליכו לאבוד כלומר כזה הרוח כו'. פתח בקש וסיים ברוח:

ר"ש ד"ה איבעיא להו. כלומר הא פשיטא לן. כצ"ל:

תד"ה אזל (בסופו). דיכול להיות שיש לו בן. הלשון אינו מדויק דהל"ל דזהו בנו: