רש"ש על בבא בתרא קכח.

ר"ש ד"ה אתה נתתו לי. או בעבד שלא ראה כו'. עי' בנ"י ובפרש"י שם:

ר"ש ד"ה רצונך. דקי"ל אין נשבעין על העבדים כו'. משמע אפי' שבועת היסת וכ"מ לקמי' בד"ה אינו יכול. אבל התוס' לעיל (ל"ג) ד"ה מיגו הוכיחו שאינו כן:

ר"ש ד"ה נאמן עלי אבא. אבא פסול מה"ת לדוניני כו'. כצ"ל:

ר"ש ד"ה שלשה רועי בקר. ורועי צאן לא נקט משום כו'. וק"ק לפ"ז איך הס"ד בסנהדרין (כ"ה ב') לאתויי ראיה מכאן דרועה בהמה גסה ג"כ פסול. ואפי' למאי דדחי שם לא קאמר דיקא נמי מהא דלא תני רועי צאן:

ר"ש ד"ה גובין מן העבדים. בע"ח שמת כו'. קרי בע"ח להלוה ובסמוך כ' דאין בע"ח סומך כו' ור"ל המלוה ועמש"כ בב"ק (ל"ג):

ר"ש ד"ה ונתחרש. א"נ נשתתק כו'. וכמו ביבמות (ק"ד ב') במשנה החרש כו' ואמרי' שם בגמרא לפי שאינן בואמר ואמרה:

ר"ש ד"ה ומתה בתו. וכגון שאין לו בנים כו'. לכאורה שנה משנתו כר"י שם דל"ה כוותיה. אח"ז מצאתי לגה"ש שהרגיש עליו בזה. אולם עי' בערכין שם ובתד"ה עד שלא נעשה ותראה שהדין עמו: