רש"ש על בבא בתרא קכד.

גמרא ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. כצ"ל כדלקמן וכ"ה ברשב"ם ותוס' והרא"ש. כי בכ"מ כה"ג מזכיר הסבה קודם למסובב כמו איני ניזונת ואיני עושה לעיל (מ"ט ב'):

שם אר"פ דיקלא ואלים כו' כ"ע ל"פ דשקיל. עי' מהרש"א. ול"נ דר"פ בא לדחויי הא דאמר לעיל טעמייהו דרבנן מלתת לו. (ואית להו נמי כרבי בדרשת פי שנים) דא"כ אפי' דיקלא ואלים נמי לא יטול. אלא דממעטי הכל מימצא לו וכדתני רמב"ח לקמן. ומעתה לא נצטרך למש"כ המהרש"א שם דסמיך על לתת לו ולדברי התוס' שהביא. והוא מעין מש"כ הה"מ בדעת הרמב"ם שם ע"ש:

שם בחפורה והוה שובלי כו'. בכורות נ"ב ב':

ר"ש ד"ה עד דמטיא לידיה. דנותן אינו (כצ"ל) כו' דאין אדם מקנה דבר שלב"ע. תימה כיון דהקרקע ישנה בעולם וחיילא עליה המתנה א"כ מה שהשביחה אח"כ ברשות הבכור השביחה עי' לקמן (קכ"ו) בפי' ד"ה אר"ה. ול"נ לפרש עד דמטיא לידי' ר"ל למקבל בא' מדרכי הקניה (דומיא דאמרי' בנדרים מ"ג) והכא בעינן שיגלה דעתו שחפץ בה וכ"מ מדבריו בעצמו שם בד"ה קסבר אין לו ועי' לקמן (קכ"ו ב') בתד"ה והלכתא: