רש"ש על עבודה זרה סב.

גמרא מ"ט שכרו אסור כו'. לכאורה קשה דנימא טעמא משום דרוצה בקיומו וכדמשמע לקמן (סג ב) דאי לאו למעוטי תיפלה הוה אסור מט"ז. וי"ל דמשום זה אין לאסור שכרו בדיעבד אלא מטעם קנס וכדמסיק והיינו מפני דעבר על איסור דרוצה בקיומו וזהו ג"כ הכוונה שם כיון דרוצה בקיומו אסור ר"ל מטעם קנס. שוב מצאתי סמוכים לזה בהר"ן ע"ש:

שם [ואלא דקדוש שכרן בקדושת שביעית כו' והתנן האומר לפועל הילך דינר זה ולקוט לי ירק היום שכרו מותר. ק"ל מהא דביצה (כ) ההוא כו' הבו לי' ד' מאה זוזי לפלוני ולינסב ברתי אר"פ ד' מאה שקיל וברתי' כו' אי בעי לא נסיב ע"ש וה"נ נאמר דהדינר קנה ואי בעי לא לקיט וי"ל דלפי מה שבאר הרי"ף בפרק מי שמת הטעם בהא דביצה דהוי כמו ב' מתנות וכן הרמב"ם בפי"א מהל' זכייה ואחריהם הטוש"ע בסי' רנ"ג א"ש וזה עדיף מתנאי שכתב הש"ך שם סקט"ז אלא דהוה כמו שא"ל הילך דינר בשכר לקיטה] :

תד"ה מ"ט. כי מעתה היה יודע שיין נסך כו'. כצ"ל:

תד"ה והתנן. וה"נ גבי שביעית כו'. נ"ל דר"ל דמאי דתני גבה שכרו מותר יל"פ היינו לאחרים דוקא וא"כ מאי פריך מינה. ומש"כ כדאמר בפר"י נ"ל דרוצים להביא ראיה דיל"פ מותר היינו לאחרים דוקא דמצינו שם בחליפי חליפין דעבודת כוכבים דח"א מותרין ולהמחליף ודאי אסור דכיון דחליפין אסורים מה"ת הוויין כשאר אה"נ דאסורין למוכר עצמו ונכון בעז"ה והמפרשים הניחו דבריהם בצ"ע:

תד"ה לקוט. י"ל דל"ח מוכר דיד פועל כיד בעה"ב דמי. לא מפיהן אנו חיין כי כן איתא להדיא שם (י) ועי' ג"כ שם (קיח):

תד"ה נמצא. וא"ת תיקשי רישא לסיפא כו'. עמש"כ שם ישוב פשוט בס"ד ונשמט שם ועל ידו פי' בשבילו כדפי' הרע"ב ועמש"כ לעיל (לט):