רש"ש על עבודה זרה מא:

רש"י ד"ה כדי שתהא בהמתו. אבל כו' אפי' מאכל בהמה חייב במעשר דהא כו' בדמאי תנינן לה. ואף בדמאי אמרינן בחולין (ז ב) דאם לקחן מתחלה לאדם ונמלך לבהמה חייב:

תד"ה והא שברים. וא"ת כו' וי"ל כו'. ולעד"נ לפ' דבשלמא אי דוקא צורות תנן והטעם דתלינן דביטלום ולכך שיברום. להכי תבנ"י כו' אסורין דאמרי' דאילו שברום בכוונה לא הוו משיירי בהו אבר שלם חשוב כזה. אע"ג דאם חזינן דבטלוה אפי' פחסה מהני. מ"מ מספיקא לא תלינן בכה"ג. (ונ"ל עוד דלפ"ז יהיה הפי' במתניתין דאם מצא בתוך השברים תבנ"י כו' הוי כל השברים שעמהם אסורין דמוכח דשלא בכוונה שברום) אבל אי נשתברה מאליה מותר מטעם דאיהי נפשה לא אצלה כו' אפי' נשאר תבנ"י כו' ג"כ לישתרי:

תד"ה ומכניסה. או בשדה ואין דעתו להביאו לבית נקבע הוא למעשר כו'. ל"י מאין להם ד"ז ולכאורה ל"מ כן בב"מ (פח ב) דמתיב שם מהא דאיזהו גרנן כו' מ"ל משיפקסו אפי' בשדה. ומהא דמשתגמר מלאכתן כו' מ"ל הכנסתן אפילו בשדה. וכן הא דמקשה שם לעיל מפועל הא לוקח חייב. לישני להו דכולהו מיירי בשאין דעתו להביאו לבית. וא"ל דכוונתם דמדרבנן חייב. יקשה מיהא מהא דפריך מאיזהו גרנן כו' ע"ש בתוס'. ונראה דיכוונו להא דתנן בפ"א דמעשרות מ"ה איזהו גרנן כו' במד"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו כו' ועמש"כ בסוגיא דב"מ שם: