רש"ש על עבודה זרה כד.

תד"ה ואבני. והכי פריך הכא והא כתיב ואבני מלואים כו'. כצ"ל:

תד"ה ור"א. הוה מצי לאקשויי כו'. לכאורה י"ל דשאני פרה דדמיה יקרין כדאמר לעיל ודלמא ע"כ ל"פ רבנן וכו'. ואולי דלישנא דוכן משמע דטעם אחד להם וכדכ' לעיל בד"ה ש"מ:

תד"ה וניחוש. עי' מהרש"א ודבריו תמוהים לאסור הפרה משום עול בשעה שעלה זכר על אמה. דנהי דניחוש דלמא קלטה הזרע לאלתר מ"מ אין לאסור הולד אלא היכא דנגמר צורתו וכדאמרי' בסוגיין משמרין אותה משעה שנוצרה. ובבכורות (כא ב) בעי ר"ח יצירת הולד (פי' בבהמה) בכמה. ולשון הרמב"ם בפ"ד מהלכות בכורות ה"ג ולד בהמה לא עמדו חכמים על מנין הימים שיגמר בו משמע דעכ"פ זמן מה ודאי בעי להגמר:

גמרא א"ל ר"י לעבדו שכם אחד כתיב. כצ"ל וכן לקמן:

שם אלא למ"ד יתרו לאחר מ"ת הוה מא"ל. ואע"פ שנתגייר עתה כדאיתא בזבחים שם מה שמועה שמע ובא ונתגייר וכתשובת ר"א כולם גרים כו'. מ"מ בהמות שלו שהי' ת"י מקודם הוה כלוקח מן העובד כוכבים: