רש"ש על ערכין ג:

תד"ה לאתויי עבד. ואפי' לפרש"י (ר"ל דהכא) דבעבדים כנענים מיירי (לאפוקי פירושו בכתובות דמיירי בעבד עברי דהיה ק"ל דאי בכנעני. אין מוציאין לאתויי שברח ל"ל כמש"כ הר"ן שם) דרוצה למוכרו (מיירי ברישא וסיפא אשמעינן) שאינו מוציאו מרשותו (ר"ל שאינו חפץ להוציאו מרשותו ע"י מכירה):

תד"ה מנוה. ואגב דתנא רישא כו'. כ"נ דצ"ל ע"ש בכתובות. ואגב אורחא למדנו שהיו גורסין שם ואיידי דתני רישא הכל מעלין כו'. וגי' נכונה היא:

תד"ה ציץ. ול"ל אמאי ל"ק כדלעיל קמ"ל נהי כו'. כצ"ל בל"ו:

תד"ה של יד. ואע"ג דאמר בעלמא (מנחות) והיו לטוטפות כו'. כצ"ל:

בא"ד היינו בשעה שמניח שניהם צריך לחלוץ של ראש תחלה. כצ"ל ע"ש במנחות:

תד"ה מוכרין לעולם. וס"ד שבתי ע"ח שלהם כו' וליפקו ביובל. ל"י מאי שייטא ד"ז לכאן. דאדרבה משום זה יפה כח היובל אצלם טפי מאצל ישראל: