רש"ש על ערכין לג.

גמרא והוי בה (כצ"ל) מקץ שבע שנים והכתיב ועבדך שש שנים (ונראה דהכוונה דשם באותו פסוק עצמו כתיב ועבדך שש שנים ודלא כהמציין) ואר"נ ב"י כו' ושבע לנרצע. פרש"י בזה דחוק. ועי' קדושין (לח) בתד"ה צא בסופו וברש"ל ורש"א שם. ולעד"נ דמפרשו כאילו הוה כתוב מקץ שבע שבתות שנים והוא יובל. (והוא עפ"י מדה ט' מל"ב מדות דר"א בשריה"ג מדרך קצרה) ומצאתי און לי בתרגום יונתן פרשת בא שתרגם בפסוק ומושב בנ"י כו' שלשים שנה שלשים שמיטין דשנין שהן רד"ו שנה. או י"ל דדורשו כאילו הוא חסר עוד פעם תיבת שבע ושיעורו מקץ שבע שנים. וגדולה מזו פי' הרשב"ם בפ' וישלח בפסוק ותמנע היתה פילגש דותמנע עולה ג"כ לס"פ של מעלה וכאילו היה כתוב ב"פ ותמנע והביא עוד דוגמאות לזה וע"ש בביאור. ובב"מ (סא) קרי בי' הכי את כספך ל"ת לו בנשך ובמרבית ובנשך ובמרבית ל"ת אכלך. וכה"ג כתבתי בכוונת המד"ר בראשית פכ"ב אות א'. וכמו זה פי' הב"י בכוונת המשנה דב"ב פ"א מ"ד הביאו שם התוי"ט. וע"ש (בדף פח ב) בפי' רשב"ם וז"ל וטורח היה לתנא להזכיר ב"פ עשרה וחיסר האחד. וכן כ"מ בש"ס כי אתא רבין אמר ריו"ח דשיעורו אמר אמר ריו"ח. וכן כיוצא בזה הרבה. ועמש"כ עוד בס' נת"ע דף ק' אות ח' לפרש בדרך זה גמרא דיומא (פו ב):

שם ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ולא מנו יובלות. מימות סנחריב. כצ"ל:

רש"י ד"ה והא כתיב. בצדקי' משמע לאחר ז"ש שאף שנה שביעית יעבוד. כצ"ל:

תד"ה אלא. לא עמדו בארץ כו'. כצ"ל:

בא"ד וי"ל דנוכל למצוא אותן עבדים שהיו להם קודם שגלו. ר"ל קודם שגלו שבט ראובן כו' ופגע אז היובל בהם ולא הוציאום. וישלחום עתה אף שלא בזמן היובל כי כבר דינם כחפשים מאותו היובל שהיה אז. כן משמע שהבינו הבה"ז והצ"ק. אבל קשה דמאותו זמן עד צדקי' היה יותר מן ק"כ שנה ותימה שיאריכו ימים כל כך:

במשנה ונגאלין מיד וכל יב"ח כבתים. לכאורה ל"ל למתני וכל יב"ח ליתני דנגאלין מיד לבד וכמו דתני בברייתא גאולה תהיה לו מיד. אדרבה טפי ה"ל לאשמעינן דנגאלין לאחר יב"ח דאינן כבתי ע"ח שלאחר יב"ח אינו יכול לגואלן. ואולי דאשמעינן דדוקא כל יב"ח ולאפוקי בשנה שניה א"י לגאול דלמאי מדמית להו אי לשדה הא אינה נגאלת בפחות מב' שנים. ואי לבתי ע"ח ג"כ אין נגאלים דכבר נחלטים ללוקח בכלות השנה. אך לקמן בגמרא משני ר"פ ל"נ אלא כו' ופגע בו יובל בשנה שניה כו' להכי איצטריך וביובל יצא. וא"כ אית לן למימר דגם גאולה תהיה לו דסמיך ליה מיירי ג"כ בשנה שניה וכ"מ בקדושין (כא) בתד"ה משום ובמהרש"א שם דנגאלין אף בשנה שניה. אמנם נ"ל דמתניתין אתי לאשמעינן דכל יב"ח נגאלין כבתים דהיינו בלא גירוע כדמוכח במתניתין לעיל (לא) וכפרש"י ולא כפי' התוס' שם (בע"ב) אליבא דרבא. אבל לאחר יב"ח נגאלין בגירוע:

רש"י ד"ה ללוקח הוי. דהכי תניא כו' הגיע יום יב"ח ולא נגאלה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה לכהנים נפקא. דאי פגע בשנה ראשונה כו'. מש"כ הצ"ק דאי לשדה אחוזה מדמית להו בעי השלמה. ל"י מהיכן פסיקא ליה כ"כ דהגואל מיד ההקדש צריך ג"כ להיות ת"י שתי שנים. הרי בבתי ע"ח מצריכינן קרא היכא דגואל מהקדש נחלטת לו בסוף שנה דכתיב לקונה ותו ואפילו מיד הקדש. אבל לענין ב' שנים בשדה אחוזה אין לנו קרא יתירא לקונה מיד הקדש. והכי הל"ל דאי לשדה אחוזה מדמית ליה לכהנים נפקא. ודע דמש"כ רש"י דלשנה ראשונה לא איצטריך. נ"ל דהיינו לסברת ר"ה אבל ר' אושעיא פליג גם בזה. ובברייתא דת"כ דר"ה אינו מבואר דמיירי בשנה שניה אבל מ"מ הוי' תיובתא דר' אושעי' דפליג גם על שנה ראשונה. וכוותיה דר"ה היא לכה"פ על שנה ראשונה:

רש"י ד"ה בן לוי יפה כו'. ובתי ע"ח כו' ויוצאין ביובל כדאמר לקמן. לקמן לא נמצא כלל מזה. אבל מקרא מפורש הוא ויצא ממכר בית כו' ביובל כו' (ויקרא כה לג):