רש"ש על ערכין כח.

[במשנה אראב"ע מה אם לגבוה כו' עאכו"כ שיהא אדם חס על נכסיו. ובגמרא דאתי לאסופי הא דאל יבזבז יותר מחומש. וקשה דמנ"ל הא. נימא דיו וכר"א] :

גמרא מבהמה ולא כל בהמה. עיין בהגרי"פ. ול"נ דמ' מן מאדם מושך עצמו ואחר עמו (וכדפירש הראב"ע בכ"מ) ושב ג"כ על ובהמה דאחריו. ובמסקנא דקאמר בהמה ל"ל היינו משום דידעינן לה מן מכל אשר לו:

שם איכא בינייהו דר"א דאר"א באושא כו'. וכתב התוי"ט דהרמב"ם פסק כראב"ע. נראה טעמו משום דסתמא דגמ' פריך בכתובות (סז ב) מהא דר"א על מר עוקבא דבזבז לפלגי' דממוניה:

רש"י ד"ה חומש. ר"א ל"ל דר"א כו' אלא ששייר לעצמו קצת כו'. נראה דהיינו כדי פרנסתו. דכי ל"ל הא דדרשינן בב"מ (לג) אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כ"א ועיין סנהדרין (סד ב) דמשמע דליכא מאן דפליג עלה. אך י"ל דההיא דרשה הוא למעוטי מחיוב. אבל אם רוצה להחמיר על עצמו רשאי וכמש"כ הרמב"ם בפי' בריש פאה אפילו לרבי אילא. ובהכי ניחא ההיא דתענית (כד) שקיל כל דהוה בהדיה ויהיב להו פש ליה חד זוזא וע"ש בגבו"א:

תד"ה ת"ל בהמה. וא"ת שדה אחוזה נמי כו'. ול"נ ליישב משום דאחר היובל יוכל לחזור ולמכרה משא"כ בתו כיון שיוצאה בסימני נערות שוב לא היה יכול למוכרה עיין בר"פ דלקמן בפרש"י ותוספות ד"ה התם. ועי"ל דעד היובל נקרא לעולם כמו ועבדו לעולם. וכן בשמואל וישב שם עד עולם. עיין תמורה (טו) בפרש"י ותוספות. וגם אם מכרה לששים שנה (וה"ה מאה ויותר) אינה חוזרת ביובל כדאיתא בב"מ (עט). ותירוצי הראשון יש לכוונו בא"נ שבתוספות:

גמרא (בסה"ע) ארחב"א החרים כו'. מהתוספות לקמן ריש ע"ב מוכח דגרסי אר"ח ב"א אמר רב חסדא: