רש"ש על ערכין יד.

במשנה ובשדה מקנה נותן את שוויו רא"א כו'. ופסק הרמב"ם פ"ד מהלכות ערכין הכ"ו כת"ק ושאינו מוסיף חומש כדמסקינן לקמן בגמרא. וכ"כ הרשב"ם בס"פ המוכר את הבית והתוס' ספ"ד דגיטין דפודין אותה בשוויו. ולפלא בעיני על המל"מ שם שפלפל בדין זה ונעלמה מאתו משנה זו עם הגמרא שעליה. וכן פרש"י לקמן (כו ב) במשנה וגם מהכ"מ אישתמיט לפי שעה המשנה והגמרא שלא ציין מקור דינים הללו:

גמרא פחות מיכן כו' ה"ז לא הקדיש כו' שביניהם לפיכך כשהוא פודה פודה את האילנות בשווייהון ול"ע כו'. כ"ה בב"ב:

שם ולא עוד אלא אפי' הקדיש אילנותיו ואח"כ כו'. עפרש"י. ועמש"כ בס"ד פי' אחר נכון בזה בב"ב:

שם דתנן המקדיש אה"ש הקדיש את כולה כו'. כצ"ל:

רש"י (במשנה) ל"א מחוז שם מקום כו'. לפ"ז נל"פ חולת מלשון חול ור"ל מקומות החול של אותו מקום וכ"מ בערוך:

רש"י ד"ה הקדיש שלש אילנות. לפיכך אם הקדישן כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא חרוב. דדרך שקמין לקוץ אותם כו'. כצ"ל:

תד"ה פחות. ותימה דבפ' המוכר אה"ס תניא כו' והם מד' אמות כו'. הצ"ק הגיה מח' אמות. אמת שכן מוכח ממש"כ אלמא כו' כשאין בין זל"ז כי אם ח"א כו'. אבל שם (פג) בברייתא דת"כ דרבא איתא ד' אמות. רק שם בדף הקודם אמר רבא אר"נ משמונה:

שם אלמא לא חשבינן להו כרצופים כו'. כצ"ל:

בא"ד והקשה ר"ש בב"ב מהא דתניא כו'. כצ"ל:

בא"ד מיהו תימה דר"ש כו' דח"א בין זל"ז חשיב כו'. כצ"ל ותיבת לא למחוק: