ר"ן על תענית ג:

אמר שמואל כל תענית שלא קבלה מבעוד יום לא שמיה תענית. מסתברא דלאו לאיפלוגי אתענית שעות אתא אלא לומר דכל תענית שאין בו קבלה לא שמיה תענית דתענית שעות נמי קבלה בעי ושמואל לא איירי בתענית שעות אלא בתענית של יום שלם ולדידיה הוא דאמרינן דכל תענית שלא קבלה מבעוד יום עליו לא שמיה תענית וה"ה לתענית שעות דבעינן ביה קבלה מקמי שעות דידיה וכיון שאפשר לפרשה כך אינו בדין לדחות מפני המסקנא דמסיק תלמודא דמתענין לשעות ומתפללין תפלת תענית:

אימת מקבל לה רב אמר במנחה ושמואל אמר בתפלת המנחה. פירוש רב דאמר במנחה היינו לומר דלא בעינן קבלה בתפלת המנחה דווקא אלא כל שהקדים הקבלה בתענית דיו ואפי' קבלו עליו שני ימים קודם התענית סגי ושמואל פליג ואמר דדוקא בתפלת המנחה משום דבעי' שתהא הקבלה סמוכה לתענית והיינו דאמר עלה אמר רב יוסף כוותיה דשמואל מסתברא דכתיב במגלת תענית להן כל אינש דייתי עלוהי מן קדמת דנא ייסר מאי לאו ייסר עצמו בצלו כלומר דקא סלקא דעתיה דהכי קאמר שכל מי שקבל עליו תענית קודם שגזרו ימים טובים הללו הכתובים במגלת תענית ייסר כלומר שיאסור עצמו בו ויקבלנו בתפלת המנחה ויתענה כמו שקבל עליו אלמא בעי' קבלה סמוכה לתענית דאי לאו מאי ייסר והלא כבר נאסר ועומד ודחינן לא יאסר ובעו עלה בגמרא למאן דאמר יאסר מאי הוא כלומר דבשלמא למאן דאמר ייסר קמ"ל דבעינן קבלה סמוכה לתענית אבל מאן דאמר יאסר מאי היא כלומר מאי אתא לאשמועי' דודאי נאסר ועומד משעת קבלתו ומסקינן דאתא לאשמועינן שיבטל נדרו את גזירתינו כלומר שהוא עומד באסורו דאסר עליו בתחלה לפי דאין כח בגזירתינו הבאה לאחר מכאן להפקיעו כדתניא יחיד שקבל עליו תענית שני וחמישי ושני של כל השנה כולה וארעו בהו יו"ט הכתובים במגלת תענית אם נדרו קודם לגזרתינו תבטל נדרו את גזרתינו ואם גזרתינו קודמת לנדרו תבטל גזרתינו את נדרו וכבר פירשתיה למעלה:

עד מתי אוכל ושותה. בכל תענית שאוכל ושותה משתחשך עד מתי אוכל ושותה בלילה כשמתענה למחר:

עד קרות הגבר. אפי' פעם ראשונה קאמר:

שלא גמר סעודתו. אבל גמר אינו אוכל:

ישן ועמד. אע"פ שבירך ועמד משלחנו חוזר ואוכל ואין בכך כלום:

התם שלא סלק. את הטבלא דכל זמן שלא סלק לאו עקירה היא ולא אסח דעתיה מאכילה ושתיה כסעודה אריכתא דמיא:

איכא דאמרי אמר רבא לא שנו אלא [שלא] ישן. משמע דלישנא קמא הכל תלוי בגמר ולא גמר שכל שלא גמר ואע"פ שישן אוכל וכל שגמר אע"פ שלא ישן אינו אוכל וללישנא בתרא נמי הכל תלוי בישן ולא ישן שאם לא ישן אע"פ שגמר וסלק אוכל וכל שישן אע"פ שלא גמר דינו כגמר וסלק והיינו דכי פרכינן מישן ועמד הרי זה אוכל אצטריכין לאוקמא במתנמנם ואם איתא דכי אמרינן דישן אסור היינו דוקא בשגמר לוקמה בשלא גמר אלא משמע כדכתיבנא אבל ה"ר אלפסי ז"ל כתב דקי"ל כלישנא בתרא דאיסורא דרבנן הוא ולקולא עבדינן ואם כפי מה שפירשנו הרי בכל אחד מהלשונות יש בו להקל ולהחמיר אבל נראה דדעתו ז"ל כלישנא בתרא דקאמר לא שנו אלא שלא ישן אע"פ שגמר אבל ישן וגמר אסור וכי פרכי' מדתניא ישן ועמד הרי זה אוכל בדין הוא דהוה מצי לאוקמה בשלא גמר אלא דההיא פשיטא לן משום דבהא מילתא בתר דעתיה אזלינן עד דאמרינן בירושלמי שאם התנה אפילו גמר וישן הרי זה אוכל וכיון דבתר דעתיה אזלינן פשיטא דישן בתוך סעודתו לא הוה הפסק ומשום הכי צריכינן לאוקמי במתנמנם:

ולענין תענית שפסק בה מבעוד יום חזינן לגאון דקאמר הכי אע"פ שפוסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש האי דינא בערב יוה"כ נמי איתיה וכן מוכיח המעשה הנזכר במדרש איכה רבי יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערב צומא רבא אתא ריש כנישתא לזמוניה ביה א"ל כבר אכלי ופסקי א"ל אשגח עלי דלא לימרו אינשי ההוא רבי לא אשגח עילויה אזל עמיה ואייתי קמיה תמניא כסוון דחמר חמר מן חמר ותמניא עגולין דריפתא ריפתא מן ריפתא ותמניא תבשילין תבשיל מן תבשיל שתה מכל כסי וכסי חד כסא דחמר אכל מן כל עגיל ועגיל חד פתית אכל מן כל תבשיל ותבשיל חד פת א"ל לא כן אמרת אכלית ופסקית א"ל ולמה שמה נפשה דהיא נפישא אלמא אע"ג דפסק בערב יום הכיפורים חוזר ואוכל:

וכתב הרב אלפסי ז"ל ואנן מסתברא לן דה"מ היכא דלא קבליה עלויה לתעניתא אבל היכא דקבליה עלויה לתעניתא איתסר ליה למיכל ולמשתי דהא בהדיא אמרי' לענין זמן על הכוס ביוה"כ היכי ליעבד וכו' השוה הרב אלפסי ז"ל בזה תענית צבור ותשעה באב ליו"כ שהוא סובר שקבלה אוסר בכולם והרמב"ן ז"ל חולק וכלשון הזה כתב בספר המלחמות ואני לא באתי לידי המדה הזאת בתענית צבור שאין לו בה הפסקה מבעוד יום אלא שלא יאכל משתחשך כתעניות הראשונות וסוגיין בפרק מקום שנהגו (דף נד:) הכי משמע ובתשעה באב נמי אמרו ובין השמשות שלו אסור הא תוספת עינוי והפסקה עם השמש אין לנו אלא ביו"כ [שכן] ביו"ט מוסיפין מחול על הקדש לפיכך יו"כ שיש בו תוספת יש בו קבלה והפסק שאר תעניות אין לנו: