ר"ן על תענית י:

בשר מליח עד כמה ימים. נחשב שאינו מליח להיו' אסור בעט"ב כ"ז שהוא נמלח יותר מב' ימים ולילה אחד נקרא מליח אבל פחות מב' ימים ולילה אחד כזמן אכילת שלמים בשר מיקרי ולא מליח ויותר מכן אין בו משום שמחה ותענוג אבל יין כל זמן שהוא תוסס מותר:

ולענין הבדלה כשחל ט"ב להיות במוצאי שבת כבר כתבתי בפרק ערבי פסחים דכיון דקי"ל דבשלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל היום כולו ותו לא כשחל תשעה באב במוצ"ש אין מבדילין כלל אבל בה"ג ז"ל כתב שאע"פ שהבדלה אין לה תשלומין אלא כל היום כיון דאי אפשר להבדיל במוצ"ש מבדיל במוצאי ט"ב והקשו עליו דכיון דנקטינן דאינו מבדיל אלא כל היום נמצא דאין להבדלה תשלומין דכיון דהיום הולך אחר הלילה כולי יומא מוצאי שבת הוא ואפשר לי לומר לדעתו ז"ל שלפי שעשאוהו כפושע וכמזיד כיון שלא הבדיל כל היום לא נתנו לו תשלומין עוד כדאמרי' בפ' תפלת השחר (דף כו.) דאע"ג דמי ששכח מלהתפלל מנחה מתפלל ערבית שתים אפילו הכי אם הזיד ולא התפלל אין לו תשלומין וכאן אפי' שכח כפושע וכמזיד הוא כיון שעבר יום אחד ולא נזכר אבל הכא דלא אפשר סמכינן אלישנא דאמימר דאמר התם מבדיל והולך כל השבת כולה מיהו כתב הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם דאפי' מ"ד מבדיל והולך כל השבת כולה הבדלת מוצ"ש מט"ב אינה צריכה תשלומין שלא נתחייב אותו מוצ"ש בהבדלה כוס דהא אמרי' בפ' אין עומדין (דף לג.) בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס הענו קבעוה בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וכיון שקביעותה על הכוס מטולטלת היא בין עניות לעשירות ואין לך עניות גדול מזה של ט"ב שכל ישראל מרודים הם הלכך לא מיחייבא בתשלומין:

גרסי' בפרק חזקת הבתים (דף ס:) תנו רבנן וכו' אלא סד אדם ביתו בסיד ומשייר בה דבר מועט. משמע שאם עירב בו חול או תבן [אינו] צריך לשייר ותניא נמי התם אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפחימין בזמן הזה לקח חצר מסויידת ומכויירת ומפוחמת הרי זה בחזקתה נפלה אינו חוזר ובונה אותה:

עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט. כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות תעניות שמניח מקום פנוי בלא קערה מן קערות הראויות להיות שם:

בת צידעא פי' הרב בעל העיטור ז"ל דבת צידעא היינו כשהאשה קולעת שערה כולה ומשיירת ממנה דבר מועט בין אזנה לפדחתה כנגד צדעתה ומביאה סיד טרוף שהוא חבוט וטחה אותו שער ואינה קולע' אותו אלא מטילה אותו כנגד פניה כך עושות בנות עניים אבל בנות עשירים שורקתו בבשמים ובשמן טוב כדי שיתחברו השערות זו בזו:

תנן התם מקום שנהגו לעשות בט"ב. בפרק מקום שנהגו (דף נד:):

כל האוכל בשר ושותה יין בט"ב. יש שגורסין בסעודה המפסיק בה:

עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. להכי נקט עצמות משום דאמרי' בפ' המפלת (דף כד:) השותה יין חי עצמותיו שרופין מזוג עצמותיו סכויין כראוי עצמותיו משוחין:

מתני' לא היו להם ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויוה"כ. שיילי בגמרא בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה מחילה וסליחה וכפרה ויום שנתנו בו הלוחות האחרונות אלא ט"ו מאי היא ומהדרינן משום דהוי יום שהותרו השבטים לבא זה בזה כלומר שבת יורשת נחלה הותרה להנשא לכל השבטים דדריש זה הדבר דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה והוי נמי יום שכלו בו מתי מדבר ויום שהותר בו שבט בנימין לבא בקהל ומילי אחריני כדאיתא בגמ':

כל הכלים טעונין טבילה. פרש"י ז"ל טעונין טבילה קודם שילבשום לפי שאין כל אחת בקיאה בחברתה ושמא נדה היתה אבל מן הירושלמי למדנו דהכי קאמר שעל כל הכלים הטעינו חכמים טבילה באותו יום ואפילו מונחים בקופסא כדי שיוציאום לטבילה ומתוך כך ישאילו אותם זה לזה שכך אמרו שם וכל הכלים טעונין טבילה ר' ינאי בר"י אמר אפי' נתונין בתיבה ופריך נתונין בתיבה ותימא אטעונין טבילה מתוך שהוא עושה כן (מטבילין ומתוך שהוא עושה כן) משאילן:

וחולות. לשון מחולות:

צאינה וראינה בנות ציון. משמע שיוצאות וחולות:

וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו ברצון הבורא יתברך אמן:

סליקא לה מסכת תענית