ר"ן על שבועות כב:

אין נשבעין על טענת חרש. כגון שטענו ברמיזה דחרש שאמרו חכמים אינו מדבר ואינו שומע:

אבל נשבעין לקטן ולהקדש. מפרש בגמרא:

גמ' מאי טעמא אמר קרא כי יתן איש אל רעהו. ועליה כתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה כדאמרינן בבבא קמא [דף סג:] ואין נתינת קטן כלום דהא איש כתיב ביה וחרש ושוטה כקטנים הם בלא דעת ול"ש נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן או נתן לו כשהוא קטן ותובעו כשהוא גדול מדאמרי' בפרק הגוזל קמא (דף קו:) כי יתן איש אל רעהו ואין נתינת קטן כלום אין לי אלא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד וכתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דכי ממעטינן קטן דוקא משבועה הבא מחמת טענת ברי כשבועת מודה מקצת וכן שבועת עד אחד שהיא צריכה טענת ברי לפי דברי הרב ז"ל וכמו שכתבנו למעלה אבל שבועת השומרים שישנה אפילו בטענת שמא נשבעים לקטן שכיון ששבועה זו על טענת שמא באה מה לי קטן מה לי גדול ואע"ג דמכי יתן איש אל רעהו ילפינן ובשומרים כתיב לאו לענין שומרים הוא דפטריה קרא אלא לענין כי הוא זה דכתיב בההיא ענינא דערוב פרשיות כתוב כאן (ב"ק קז.) וכן ד' הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' שכירות [ופ"ה מהלכות טוען ונטען] והראב"ד ז"ל השיג עליו דכיון דאין נתינת קטן כלום ופקדון אין כאן שבועה אין כאן ואפי' כאבדה לא הוי דאבדה אתיא מכח בן דעת וכן נראה כדבריו בפרק הגוזל קמא [דף קו:] דגרסינן התם אר"ח בר אבא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל מ"ט דאמר קרא על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה ישלם שנים ואותביה ר' אבא בר ממל לר"ח בר אבא כי יתן איש אין נתינת קטן כלום אין לי אלא נתן כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ואם איתא תהוי כאבדה ופריק רב אשי אבדה קא אתיא מכח בן דעת משמע מהא דמדין שומרין מעטיה רחמנא לקטן הלכך לא מחייבינן שבועה בנתינתו כדלא מחייבין בה כפל דאם איתא דמחייבינן שבועה אטענתו אמאי לא מחייבינן בה נמי כפילא וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכתב קרוב אני לומר שאינו מתחייב בדין השומרין אלא שזה צריך תלמוד. (והר"ן) [והרשב"א] ז"ל אומר שאינו מתחייב בדין השומרים ואפילו בפשיעה שכיון שפטרה אותו תורה [מדין שומרים]ואפילו מדין פשיעה פטרה אותו והביא ראיה מדאמרינן בסוף פרק החובל [דף צג.] ההוא ארנקי דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע ביה ואתי גנבי וגנבוה חייביה רב יוסף [א"ל אביי והא תניא לשמור ולא לחלק] אמר ליה עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ולשמור הוא אלמא כל שפטר הכתוב מדין השומרים פטור אפי' מדין פשיעה וכן דעת הרי"ף ז"ל בתשובה שקרקעות ועבדים ושטרות שנתמעטו משבועת השומרים כדאמרינן לקמן אפילו מחיוב פשיעה מיעטן הכתוב וענין ערוב פרשיות יתבאר בסמוך בס"ד ומ"מ נשבעין היסת על טענת קטן דמאי דפטרה תורה קטן לאו משום דלא חשבינן טענתו טענת בריא אלא גזרת הכתוב כך היא הלכך אע"ג דאין נשבעין היסת אלא בטענת בריא בטענת קטן נשבעין ושמעתין נמי מוכח בסמוך דטענת קטן כטענת בריא חשבינן ליה מדחייב ר"א בן יעקב שבועה למודה מקצת ע"י קטן הבא בטענת בריא בטענת אביו לדעת קצת המפרשים ז"ל הלכך נשבעין היסת על טענתו והוא שיגיע לעונת הפעוטות וכ"ש שנשבעין לקטן אותן שנשבעין בשמא מדרבנן כגון השותפין והאריסין ובן הבית:

והא אמרת רישא אין נשבעין וכו'. :

והאכלתיו פרס. והחזרתי לו חציו וחציו בידי:

ור' אליעזר לית ליה משיב אבדה פטור. דמשמע לן שרבי אליעזר בן יעקב מחייב שבועה אף על פי שאין שום אדם טוענו ומשום הכי תמיהינן היכי אפשר דהא משיב אבדה הוא וכי לית ליה לרבי אליעזר בן יעקב משיב אבדה פטור ופרש"י ז"ל בפרק הנזקין (דף נא:) דמשיב אבדה פטור ילפינן מדתנן התם (דף מח:) המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ולא מיחוור דמשיב אבדה לא מפני התקנה הוא פטור שהרי התורה פטרתו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכדאמרינן בפרק האשה שנתארמלה (דף כב.) מנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה אלא הכי פירושא ורבי אליעזר לית ליה משיב אבידה פטור והא משיב אבידה מדאורייתא הוא וכדכתיבנא והא דתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם בשטענו הלה שאינו פטור מן התורה אלא מפני תקון העולם:

אלא בדרבה קא מפלגי. לעיל מיהא מפרקינן בגמרא מאי דפרכינן ור"א בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור ואמרינן אמר רב בטוענו קטן כלומר שהקטן טוענו אבא מסרו בידך ופרכינן לטענת קטן מידי מששא אית ביה והא תנן אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ופריק מאי קטן גדול ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאבוה קטן הוא א"ה טענת עצמו טענת אחרים היא טענת אחרים והודאת עצמו כולהו טענות נמי טענת אחרים והודאת עצמו נינהו אלא בדרבה קא מיפלגי כך היא גירסא בגמ' ותמהני על מה שכתב הרי"ף ז"ל כי לפי מה שכתב בתחלה דבטוענו גדול עסקינן ואמרינן דמתני' ר"א בן יעקב היא דמשמע ר"א בן יעקב בההוא גוונא מיירי [ואי הכי תו] לא קשיא פרכין דמשיב אבדה כמו שאתה רואה בגמרא:

ודאמרינן אלא בדרבה קא מיפלגי פירש רש"י ז"ל לעולם בטוענו קטן ומשום דאין טענת קטן חשובה במקום אחר דכתיב כי יתן איש קרי ליה הכא טענת עצמו ומיהו הכא טענה היא דהא איכא נתינת איש שמכח נתינת האב הוא בא והיינו דקאמר פעמים וכ"ת רבנן אמאי פליגי עליה בדרבה קמפלגי דלר"א ב"י לא שנא בו ולא שנא בבנו ואפילו קטן אינו מעיז ולרבנן בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז וכדמסיים ואזיל וכתב רש"י בפרק האשה שנתארמלה (דף יח.) דלרבנן אפילו בגדול מעיז וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל שהוא פסק בסמוך כר"א בן יעקב והביא ראיה מדתני רבי חייא בפרק כל הנשבעין שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ואמרינן התם היכי דמי אלימא דאמר מנה לאבי ביד אביך מה לי הוא מה לי אבוה ואמר הרב ז"ל דכיון דהא כראב"י אתיא ולא כרבנן הלכה כראב"י אלמא ס"ל ז"ל דלרבנן אפילו בגדול מעיז שאם לא כן מנין דההוא דלקמן כראב"י אתיא דלמא כרבנן אתיא ובטוענו גדול אלא ודאי ס"ל לרב ז"ל דלרבנן אפילו בבנו גדול מעיז ור"י ז"ל הקשה על פרש"י ז"ל שעיקר התירוץ חסר מן הספר לפי פירושו ועוד קשה מההיא דתניא בפרק הגוזל קמא (דף קו:) כי יתן איש אין נתינת קטן כלום אין לי אלא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ומשמע דה"ה דממעטין נתינה דגדלות כגון שנתן לו אביו התביעה כשהוא קטן דתרוייהו בגדלות בעיא לפיכך פירש דה"ק אלא לא תימא דקרי ליה טענת עצמו משום דטענת אחרים והודאת עצמו היא אלא בדרבה קמיפלגי ולרבנן טענת עצמו היא דסברי דמעיז בבנו וה"ק ראב"י אומר פעמים שאדם נשבע על מה שאתם חושבים טענת עצמו אבל לדידי דסבירא לי דאינו מעיז טענת אחרים היא [ולעולם בטוענו גדול כדקאמרי עד השתא] ור"ח ז"ל לא גריס אלא הכי גריס בדרבה קמיפלגי דה"ק לעולם בגדול הבא בטענת אביו וקרי ליה קטן משום דבמילי דאבוה קטן הוא ולא תקשי א"ה טענת עצמו טענת אחרים הוא בדרבה קמיפלגי וכמו שפירש רבינו יצחק ולפ"ז בקטן אפילו ר"א מודה דמעיז:

מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע. אע"ג דלא דרשו רבנן טעמיה דקרא כדמוכח בפלוגתייהו דרבנן ור"ש (ב"מ דף קטו.) באלמנה עשירה אי ממשכנין אותה או לא הכא בעיא משום דקשיא לן אמאי לא אמרינן שיהא נאמן בלא שבועה דהא משיב אבידה הוא מגו דאי בעי כפר בכולה או ניליף מהכא בעלמא דלא נימא מגו ומהא שמעינן דמשיב אבידה פטור מן התורה ושלא כדברי רש"י ז"ל שכתב שפטור מן התקנה כמו ששנינו המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם וא"ת ומנא ליה דכופר בכל פטור אדרבה הוה לן למימר דמדמודה מקצת חייב כופר בכל חייב דאי כופר בכל פטור היאך אפשר לחייב מודה מקצת דהא איכא מגו י"ל דילפינן הכי מדאיצטריך רחמנא לחייב שבועה בעד אחד דלמודה מקצת לא אצטריך דבלא עד אחד נמי חייב ואי כופר בכל נמי חייב חיוב שבועה בעד אחד למה לן אלא ודאי משום דכופר הכל פטור איצטריך לחיובא בעד אחד ולא מיחוור דאכתי איכא למימר דאיצטריך למודה מקצת בשאין הטענה שתי כסף דאי משום מודה מקצת פטור ובעד אחד חייב וכדאמרינן לעיל א"נ אצטריך היכא דאין התובע טוען ברי דאי משום מודה מקצת פטור ומשום העדאת עד אחד חייב לדעת הרי"ף ז"ל וכמו שכתבתי למעלה ואחרים תירצו דכופר בכל פטור שמעינן לה מדכתב רחמנא חיובא במודה מקצת דאם איתא דכופר בכל חייב לכתוב רחמנא חיובא בכופר בכל וממילא שמעינן דה"ה למודה מקצת דאי לא אתי לאערומי וכדאמרינן בריש מציעא [דף ד:] בפלוגתא דר"ע ורשב"א גבי סלעים דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש שר"ע פוטר ומסקינן דלר"ע אפילו בשתים נמי פטור ואמרינן ה"נ מסתברא דאי ס"ד שתים חייב בשלש היכי פטר ר"ע הא איערומי קא מערים סבר אי אמינא שתים בעינן אשתבועי אימא שלש ואהוי כמשיב אבדה ואיפטר וה"נ דכוותה הלכך מדחייב רחמנא מודה מקצת ש"מ דכופר בכל פטור ועדיין אין זה מחוור בעיני דכי היכי דאמרת דאי כתב רחמנא כופר בכל אתי מיניה מודה מקצת ה"נ כי כתב רחמנא מודה מקצת אתי נמי כופר בכל דאי כופר בכל פטור היאך חייבה תורה מודה מקצת והא משיב אבידה הוא וכיון דכל חד וחד מחבריה גמר מאי אולמיה דהאי מהאי ואכתי מנא ליה לרבה דכופר בכל פטור ול"נ כך ראוי לומר שאפי' נאמר דכופר בכל חייב אין לנו לחייבו בפחות משתי כסף דמנא תיתי ואלו שתרצו דאם איתא דכופר בכל חייב לכתוב רחמנא חיובא דכופר בכל וממילא ידעינן דה"ה למודה מקצת ודאי כך רוצים לומר שאל"כ הא איצטריך מודה מקצת שלא לחייב בפחות משתי כסף ומעתה אם איתא דכופר בכל ומודה מקצת שוים היה ראוי לכתוב חיוב שבועה סתם כי היכי דלישתמע בין בכופר בכל בין במודה מקצת ולא היה ראוי לכתוב הודאה כלל מאחר שאינה מעלה ולא מורדת ולשון אחר כתבתי בחדושי: