ר"ן על שבועות א.

שבועות שתים שהן ארבע. בשבועות ביטוי הכתוב (מדבר) בויקרא אצל קרבן עולה ויורד כדמפרש בפ"ג [דף יט:]:

שתים. כתיבי בקרא דכתיב להרע או להיטיב כדמפרש במשנה פ"ג אוכל להיטיב לא אוכל להרע שמענה את עצמו וה"ה לכל דבר שהוא הן ולאו ולהבא דלהרע או להיטיב [להבא] משמע ובפ"ג [דף נו.] מרבינן מן המקרא אף דברים שאין בהן הרעה והטבה ומיהו ב' נינהו ותו לא:

שהן ד'. יש לפרש מריבוי הכתוב כדמפרש בפ"ג אף דבר וחלופו לשעבר כמו אכלתי ולא אכל או לא אכלתי ואכל:

ידיעות הטומאה. חיוב קרבן עולה ויורד מחמת טומאת מקדש וקדשיו הכתוב אצל שבועות ביטוי או נפש אשר תגע וילפינן בפירקין בגמרא [דף ו:] שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו שנכנס למקדש בשוגג אחר הטומאה או אכל בשר קדש:

שתים שהן ארבע. שתים כתיבי בקרא דכתיב ונעלם ממנו והוא טמא משמע שנעלמה ממנו הטומאה וע"י אותו העלם אכל קדש הרי אחת או נכנס למקדש הרי ב' ולפי שאינו חייב עליה אא"כ ידע בתחלה שנטמא ואח"כ נעלם ממנו ולאחר מעשה נודע לו שחטא קרי להו ידיעות:

שהן ארבע. יש לרבות מהמקרא עוד ב' חיובים העלם קדש והעלם מקדש וזוכר את הטומאה:

יציאות השבת שתים שהן ארבע. הוציא מרה"י לרה"ר ובהן שתים אחת לעומד בחוץ והושיט ידו לפנים ונטל חפץ והוציאו ברה"ר ואחת לעומד בפנים ונטל חפץ ממקומו והוציא בידו והניחו ולמדנו להוצאה שחייב בה מה"ת בפ' הזורק (דף צו:) מן ויצו משה ויעבירו קול במחנה לא תפיקו מרה"י לרה"ר:

שהן ד'. יש ללמוד מאלה הדברים דכשם שהקפידה תורה מרשות לרשות בהוצאה כך הקפידה בהכנסה והרי הם שתים אחת לעומד בפנים והוציא ידו ונטל חפץ והכניסו ואחת לעומד בחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיט לפנים והניחו:

מראות נגעי'. שהמצורע מביא עליהן קרבן לטהרתו:

שנים. כתיבי בקרא שאת ובהרת והן חלוקין במראיהן:

שהן ארבע. יש לרבות תולדה לזו ותולדה לזו כדמפרש בגמרא:

וכל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. אידיעות הטומאה קאי דכל שלא ידע בטומאה זו מעולם לא קודם אכילת קדש ולא לאחר אכילה:

שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים. דהיינו שעירי חטאות הקרבים בהן מכפרים. בגמ' מפרש מנא לן:

על טהור שאכל את הטמא. אדם טהור שאכל את הטמא ובגמרא יליף לה:

כל השעירים כפרתן שוה. כל שעירי המוספין בין שעיר הנעשה בחוץ ביוה"כ בין של רגלים בין של ראשי חדשים:

כפרתם שוה. שכולן מכפרים על הכל בין על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בסוף בין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף בין על טהור שאכל את הטמא ונפקא מניה לטומאה שאירעה בין זה לזה ובגמ' יליף לה:

גמ' לחטאת לה'. בשל ראש חדש כתיב:

חטא שאין מכיר בו אלא ה'. שאין בו ידיעה כלל ובגמרא יליף לשעירי רגלים:

שעיר זה יהא וכו'. כדמפרש ואזיל:

את שני המאורות הגדולים. דמשמע שניהם גדולים וכתיב הקטן:

למשול ביום ובלילה. נחמה היא: