ר"ן על שבת ו.

תנא דבי אליהו וכו' ושמש ת"ח. להסבירו סתומות המשניות וטעמיהן והוא הנקרא תלמוד:

בימי ליבוניך. כשסופרת שבעה נקיים:

מטה חדא הואי. רחבה דליכא קירוב בשר:

סינר. שהיא חוגרת בו ומגיע ממתנים ולמטה וא"ת האי תלמיד ששמש תלמידי חכמים הרבה היאך היה מיקל יותר בימי ליבון מבימי נדות והא אמרינן [לקמן דף סד:] בנדותה תהא עד שתבא במים יש לומר בימי ליבון דאמרינן הכא היינו משכלו שבעת ימים מתחלת ראיית נדתה דמדאורייתא טובלת מיד וטהורה דלנדה לא בעינן נקיים ובנות ישראל הוא שהחמירו על עצמן לישב על כל ראיה שבעת ימים נקיים והאי תלמיד היה מטביל אשתו לסוף ימי נדות של תורה ולאחר טבילה זו היא מותרת לגמרי מן התורה ומדרבנן הוא דאסורה עד שנשלמו לה שבעת ימים נקיים וגדרן של חכמים בלבד הוא שפרץ בהן לקירוב בשר ולפיכך נשכו נחש:

מתני' ואלו מן ההלכות שאמרו וכו'. מפרש בגמרא דאאין פולין ואין קורין לאור הנר קאי שמתחלה היו חולקין בדבר ב"ש וב"ה והוו שרו ב"ה ואח"כ כשהיו בעליית חנניה נמנו ורבו כלומר שבאו למנין ונמצאו של ב"ש מרובין:

שמונה עשר דבר גזרו בו ביום. כולהו מפרש להו בגמר':

ב"ש אומרים אין שורין דיו סמנין וכרשינין. סמנין לצבע כרשינין למאכלבהמה:

וב"ה מתירין. משנתן את המים מבעוד יום:

אונין. אגודות של פשתן ונותנין אותן בקדרה ומתלבנין:

שיהבילו. שיתחממו:

העין. הצבע שיקלוט אותו מבעוד יום:

וב"ה מתירין. לתתה מבעוד יום ויהא קולטת הצבע כל הלילה ומפרש בגמרא [דף יח.] דטעמא דב"ש דאסירי משום דס"ל דאדם מצווה על שביתת כליו שלא יעשו מלאכה בשבת וב"ה לית להו שביתת כלים אלא שביתת בהמה בלבד. והך פלוגתא בתרייתא לב"ש לא איצטריכא דמקמייתא שמעינן לה אלא משום ב"ה נקטה דס"ד אמינא נהי דלית להו שביתת כלים בהא מודו שמא יחתה בגחלים קמ"ל דלא משום דכיון דאונין של פשתן קשה להו זיקא לא מגלי להו כדאמר בגמרא [דף יח.] ובכל הנך בבי דאיפליגו בית שמאי ובית הלל איכא צריכותא כמו שאפרש בכל אחד ואחד בס"ד ובגמרא מקשינן אם כן לבית שמאי נר שדולק בשבת וקדרה שהתבשיל מתבשל בה ליתסר ופריק דמפקר להו אפקורי ואז אינו מצווה על שביתתן ואף על גב דקיימא לן דבעי הפקר בפני שלשה כדאיתא בנדרים בסוף פרק אין בין המודר (דף מה.) הכא לא בעינן דכיון דלאפרושי מאיסורא הוא מסתמא מפקיר להו בגמר דעתו וכתבו בתוספות [כאן דף יח:] שאין לסמוך על זה להשאיל לנכרי בהמתו ולהפקירה דהכא שאני מפני שאי אפשר בענין אחר והרשב"א ז"ל כתב דהא דהכא משום הפקר ב"ד נגעו בה דלב ב"ד מתנה עליהם להפריש העם מאיסורא ובנר וקדירה התנו מפני צורך שבת אבל בבהמה לדידן לא שייך האי טעמא:

ואמרי' תו בגמרא [דף יח.] מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתו ואמר רב יוסף ר' היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל א"ל אביי דלמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' יוסי בר' יהודה התם אלא קמח דבר גבול הוא אבל דיו דלאו בר גבול הוא מנתינת מים הוא דליחייב לא ס"ד דתניא אחד נותן את האפר ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב ד"ר ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל ומהך סוגיא שמעינן בהדיא דטפי איכא לחיובי בנתינת מים במידי דלאו בר גבול הוא מהיכא דהוי בר גבול דבמאי דלאו בר גבול הוא בעינן למימר דבנתינת מים ליחייב:

ומכאן תשובה על מה שפרש"י ז"ל ביו"ט בפרק המביא (דף לב:) בהא דאמרינן וקטמא שרי דשרי לתת לתוכה מים ולשרוק בה פי התנור משום דלאו בר גבול הוא וליתא דסוגיין מוכחא דאדרבה כל שכן דמיחייב לפיכך פי' ר"ת ז"ל דהכי קאמר וקטמא בלא מים לשרוק פי התנור שרי וקמ"ל דלא גזרי' דילמא אתי לגבל:

גמ' ת"ר פותקין מים לגנה. פותקין פותחין עושין נגר קטן משפת המעין לגנה:

מוגמר. לבונה ומיני בשמים נותנין על האש ומעשנין את הבגדים שיהא ריחן נודף:

גפרית. תחת כלי כסף שמציירין בהם פרחים וצורות בחרט ומעשנם בגפרית והן משחירות וניכרות ובלע"ז ניאי"ל:

קילור. תחבושת לעין ואספלנית רטיה לשאר הגוף ואוקימנא לב"ש דאית להו שביתת כלים אפי' בכלי דלא עביד מעשה כיורה דמתני' וכ"ש בריחים דקא עבדי מעשה אבל ב"ה לית להו שביתת כלים אפי' היכא דעבדי מעשה הילכך לב"ה אפי' ליתן חטים לתוך הריחים מבעוד יום והם טוחנין והולכין בשבת שרי ובגמרא פרכינן אם כן דהא מתני' ב"ש קתני לה מ"ט שרי במוגמר וגפרית והא לב"ש אית להו שביתת כלים אע"ג דלא קא עביד מעשה ומפרקינן כגון דמנחי אארעא שאינן מונחין הגחלים בכלים אלא על גבי קרקע:

הלכך לפי שטה זו מותר לתת את החטים לתוך הריחים מע"ש והן טוחנין והולכין כל השבת כולה ולא חיישינן אע"פ שמשמעת את הקול והך היא אוקימתיה דרב יוסף בגמרא וזו היא דעת ר"ת ז"ל אבל במקצת נוסחי ההלכות כתוב וי"א מפני שמשמעת את הקול והך היא אוקימתיה דרבה בגמרא דאמר דמאי דקתני [ואין] נותנין חטים לתוך הריחים אפי' ב"ה מודו בה לפי שמשמעת את הקול ואוושא מילתא ורבינו חננאל ז"ל פוסק כן כרבה:

והאי קילור דאמרי' הכא דמניחין אותו על גבי העין מע"ש מכלל דבשבת אסור היינו דוקא בקילור שהוא עב דומיא דאספלנית הלכך להניחו בשבת איכא למיחש שמא ימרח אי נמי משום שחיקת סמנין אבל קילור רך וצלול אפילו בשבת מותר להניחו על גבי העין כדאמרינן לקמן פרק שמנה שרצים [דף קח:] שורין קילורין מערב שבת ומניחין על גבי העין בשבת דכיון שהוא צלול אינו אלא כרוחץ עיניו במים וליכא למגזר משום שחיקת סמנים: