ר"ן על שבת סא.

גרסי'. בכתובות (דף ס.) גונח שיש לו חולי בריאה והחלב טוב לו סמוך לחליבתו:

כלאחר יד. כיון שבפיו הוא יונק:

ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בפרק חרש (דף קיד.) וכו' כדאיתא בהלכות. ואי קשיא היכי שרינן הכא למעבד איהו גופיה אף על גב דליכא סכנה אמאי לא אמרינן שיעשה על ידי נכרי דקיימא לן בכל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה י"ל הכא א"א על ידי נכרי כדקי"ל דרפואת החלב היא כשהוא רותח כדאמרי' במרובה (דף פ.) מעשה בחסיד שהיה גונח מלבו ושאלו הרופאין ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח והרמב"ן ז"ל כתב בספר תורת האדם דמשום הכי שרינן מפני שהוא שבות הנעשה בשינוי שלא כדרך המלאכות:

ממעכן ברגלו בצנעא בשבת. כדי שיהו מי המטר ניגרים היטב ולא ידלוף הבית וא"ת הא דאמרינן הכא ממעכן בצנעא לימא פליגי אמאי דאמרינן לקמן [דף קמו:] כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור י"ל התם הוא דאסור גבי שוטחן בחמה לפי שהרואה שהוא שוטחן בחמה יחשוב שכבסן בשבת ולפיכך אסור אפילו בחדרי חדרים אבל הכא הרואה שממעכן יחשוב שהוא מותר דמתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא שרי ואפשר דלאו דוקא בצנעא דאי לא אפשר בצנעא אפילו בפרהסיא נמי שרינן מיהו כל היכא דמצי למעבד בצנעא טפי מעלי:

ובמקום פסידא לא גזור רבנן. וא"ת א"כ למה אסרו לכבות דליקה בשבת והא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שלא לפחמים הוא צריך אלא להצלת ביתו ולא מיתסר אלא מדרבנן דודאי כבוי דליקה מיתסר אפילו לר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואפי' על ידי נכרי נמי דתנן בפ' כל כתבי (דף קכא.) נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ומוקמינן לה כר"ש י"ל שאני כבוי דכיון דאם היה צריך לגופו היה אסור מן התורה ואין הכל בקיאין לחלוק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה מש"ה אסרי רבנן אפי במקום פסידא ואפילו ע"י נכרי נמי אסרו לפי שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע"י נכרי אתי לכבויי איהו גופי' אי נמי שאני הכי שהוא שבות כלאחר יד שממעכין ברגליו וחמיר טפי משבות דשבת הנעשה כדרכו דהיינו על ידי נכרי:

כבשין. ירק חי שכובשין אותו בחומץ:

לגופן. אם לאכול הכבשין סחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בה:

מותר. לכתחלה דלאו מפרק הוא הואיל דלאו למשקה הוא צריך:

למימיהן פטור אבל אסור. לפי שאינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד וכדאמרינן לקמן אבל שאר פירות היוצא מהן לא חשיב משקה להתחייב עליו ודאמר למימיהן פטור אבל אסור וכן חייב חטאת לר' יוחנן בסוחט לתוך הקערה דאילו לתוך הקדרה שרי דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי וכדאמרינן לעיל:

וקי"ל כשמואל דאמר אחד כבשים ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור וכדאיתא בהלכות:

לעדות אשה. לומר לה מת בעלך:

לעדות בכור. ביד כהן שנתנו לו ישראל שלם ואירע בו מום ואמרי' בבכורות (דף לה.) דנחשדו הכהנים להטיל מום בבכורות ואין נאמן לומר מום זה נפל מאליו וצריך להביא ראיה:

לעדות שהאשה כשרה לה. והא נמי אשה כשרה לה ומסקנא דעד מפי עד כשר לבכור:

פיסקא חלות דבש שריסקן וכו' אתא ואייתי מתניתא בידיה זיתים וענבים שריסקן. (וא"ת) מאי קמ"ל ברייתא טפי ממתני' דאי ממתני' הוה אמינא התם הוא דמעיקרא אוכל ולבסוף אוכל אבל הכא דמעיקרא אוכל ולבסוף משקה לא קמ"ל:

מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. שנתבשל מלפני השבת:

שורין אותו בחמין בשבת. כדי שיהא נימוח:

וכל שלא בא בחמין. כגון בשר יבש אוכלין אותו חי ע"י הדחק:

מדיחין אותו ולא אמרי' זהו בשולו אבל לא שורין:

חוץ ממליח הישן. של שנה שעברה:

וקולייס האספנין. שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחק בחמין והנך אפי' הדחה נמי לא שזהו גמר מלאכתן הלכך אם הדיח חייב חטאת: