ר"ן על שבת נא:

והאשה מדדה את בנה. אפי' ברשות הרבים והכי איתא בגמרא והיינו טעמא משום דאי נמי מגבה ליה ליכא איסורא דאורייתא דבאדם [דף צד.] מודו ליה רבנן לר' נתן דחי נושא את עצמו:

אבל אם היה גורר אסור וכן הלכתא דכיון שהוא קטן כל כך שאינו אלא גורר לא מודו ליה רבנן לר' נתן:

ונמצא פסקן של דברים דאין עוקרין בהמה חיה ועוף בין גדולים בין קטנים אפילו בחצר משום דמטלטל מידי דלא חזי אבל מדדין אותם אם גדולים הם אפילו ברשות הרבים ואם קטנים הם בחצר בלבד אבל לא ברשות הרבים חוץ מן התרנגולת שאין מדדין אותן כלל משום דמקפיא והאשה מדדה את בנה אפי' ברשות הרבים בזמן שנוטל אחת ומניח אחת אבל גורר אסור:

ומיהו קשיא לי היאך מדדין בהמה חיה ועוף כלל ואפילו בחצר הא כל מידי דלא חזי לטלטול כשם שאין מטלטלין את כולו כך אין מטלטלין מקצתו כדמוכח בפ' שואל [דף קנא.] דתנן גבי מת ובלבד שלא יזיז אחד מאיבריו לפיכך נראה לי דהכא משום צער בעלי חיים נגעו בה ודוקא בשצריכין לכך אבל בשאין צריכין לא:

מתני' אין מילדין את הבהמה ביו"ט. דאיכא טירחא יתירא:

אבל מסעדין. אותה ביו"ט ובגמרא מפרש כיצד מסעדין:

ומילדין את האשה בשבת. וא"צ לומר שמסעדין וכ"ש ביו"ט:

וקושרין את הטבור. של ולד שהוא ארוך ואם [לא] יתקשר ויתכרך בשום דבר ויגביהו התינוק יצאו מעיו:

גמ' ונופח בחוטמו. שנחיריו סתומים ברירין:

מרחמין. מאהיבין את הולד עליה:

בול של מלח. מלוא אגרוף מלח:

כדי שתזכור צערה. דכאיב לה וזוכרת צער לידה ומרחמת לולד אם ריחקתו:

מי שליא. שורין את השליא במים:

לא מרחקה. אין דרכה לרחק:

פיסקא ומילדין את האשה בשבת. מביאה לה שמן דרך רה"ר ביד בכפה אבל לא בכלי דכמה דאפשר לשנויי משנינן:

בשערה. סכה שערה שמן וכשבאה אצלה מקנחתו ואין כאן חלול שבת שאין דרך הוצאה בכך:

פשיטא. דהא פקוח נפש דוחה את השבת:

תיפוק לי' משום סחיטה. למה לא תביאה לה בכלי שלא תחלל את השבת בהוצאה הכי נמי הא קא מחללה בסחיטה:

אין סחיטה בשער. לפי שהוא קשה ואינו בולע:

דרך שערה. [כורכת] הכלי בראש בשערה:

אמר רב יהודה אמר שמואל חיה. יולדת:

כל זמן שהקבר פתוח. בית הרחם:

צריכה אני. לחלול:

בין לא אמרה צריכה אני. אלא ששתקה מחללין עליה את השבת:

אבל אם אמרה אין צריכה אני. אין מחללין:

נסתם הקבר וכו' לא אמרה צריכה אני. וכ"ש אם אמרה אין צריכה אני אין מחללין:

מר זוטרא מתני הכי וכו' בין שאמרה אין צריכה אני מחללין. וכ"ש אם שתקה מחללין:

נסתם הקבר וכו'. לא אמרה צריכה אני אלא ששתקה מחללין וכ"ש שאם אמרה שצריכה אני שמחללין:

באגפיה. בזרועותיה שאינה יכולה לסמוך עצמה מרוב צערה. ודייקי רבוותא וכו' בהאי דיוקא איכא למידק דלישנא דמשעה לא מוכח דקדים דמשום דקאי אמאימתי פתיחת אפילו לא קדים אשיעוריה דאביי שייך למימר משעה ועוד היה לו לרב אלפסי ז"ל לפסוק כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר משעה שהדם שותת ויורד דספק נפשות להקל וכן פסק הרמב"ם ז"ל :

חיה שלשה שבעה ושלשים. שלשה ימים ושבעה ימים ושלשים יום הוזכרו בה בחלוק הלכות שבת:

שבעה. משלשה עד השלמת שבעה:

שלשים. משבעה עד השלמת שלשים וכדמפרש ואזיל וכתב הרמב"ן ז"ל דכשאין שם חכם ורופא עסקינן ולפי שהדברים שעושין לחיה בחול ידוע הן לכל אמרינן דתוך שלשה אע"פ שאמרו אין צריכה אני שיחללו עליה שבת ואין אנו יודעין אם יכולה זו להמתין עד הערב ולא תבא לידי סכנה אפ"ה כיון שידוע הוא שהדבר הזה עושין אותו לחיה וכל החיות צריכות לכך מחללין עליה מספק ואין שומעין לה דלמא תונבא הוא דנקיט לה ודוקא בשאין שם חכם ורופא אבל יש שם חכם ורופא ואומר אינה צריכה שומעין לה ולהם אבל שבעה אפילו לה לבדה שומעין לפי שאינה בחזקת מסוכנת לאותן דברים שרגילות חברותיה לעשות לה ואפשר שיכולה להמתין אבל שלשים אפילו אמרה צריכה אני כיון שאנו יודעין שאין לה חולי אחר ואף היא אינה אומרת כן הכל בקיאין משום לידה אין לה סכנה לאותן דברים שהחיה רגילה בהם:

דבר שאין בו סכנה. שאם לא יעשו לו רפואה זו [אינו] מסוכן למות ומ"מ צריך הוא לחולה אומר לנכרי ועושה אבל דבר שיש בו סכנה ישראל עצמו עושה לו:

ומיהו דוקא אומר לנכרי אבל על ידי עבד ואפילו ערל לא דאדם מצווה על שביתת עבדו ובעבד ערל דיבר הכתוב וכיון שעל ידי ישראל אסור על ידי עבד נמי אסור וכבר הארכתי בצרכי חולה בפרק שמונה שרצים בס"ד:

לטבילה. עד ל' יום לא תטבול מפני הצנה: