ר"ן על שבת נא.

גמ' בשתי ידיו אסור לטלטולינהו. ואפי' הזמינה למאכל בהמה משום דטרחא הוא:

סיאה אזוב וקורנית. לקמן מפרש להו:

הכניסן לעצים. לייבשן:

שלא יקטום בכלי. כדרך חול כדאמרינן [דף ע:] דמאן דפרים סילקא דמי לטוחן:

ומולל ואוכל. אם בא לאכול הזרע מולל שרביטין שהזרע בתוכן:

וכן באמינתא. לקמן מפרש מאי אמינתא ניניא מינטא בלע"ז:

פיגם. רודייא:

גרסינן בפרק ביצה (דף יב:) המולל מלילות מע"ש למחר מנפח על יד על יד ואוכל מעט מעט:

אבל לא בקנון. כלי הוא שראשו אחד רחב והשני קצר ועשוי כמין מרזב ונותן הקטנית בראשו הרחב ומנענע והאוכל מתגלגל דרך המרזב והפסולת נשאר בכלי:

חדא אחדא. בין גודל לאצבע:

חדא אתרתי. בין גודל לשתי אצבעות:

והלכתא כרבא דקאי כחכמים דאמרי הכא מולל בראשי אצבעותיו וסבירא ליה לרב אלפסי ז"ל דליכא פלוגתא בין חבילי תלתן לחבילי תבואה וקטנית דבכולהו שרי למלול בשבת בראשי אצבעותיו אבל הרז"ה ז"ל כתב דכי שרי' הכא בשבת דוקא בחבילי תלתן כגון סיאה אזוב וקורנית ואמינתא ופיגם אבל בחבילי תבואה וקטנית לא התירו בשבת כלל וראיה לדבר מדאמרי' התם בפרקא קמא דיו"ט [דף יב:] דאמר רבה בר חנין לאושפזיכניה מוללים מלילות ומפרכין קטנית ביו"ט ודייקי' מינה דביו"ט הוא דשרי אבל בשבת אסור וכדאותבינן מברייתא דקתני המולל מלילות מערב יו"ט תירצה איידי דתנא רישא מערב שבת תנא סיפא נמי מערב יו"ט אלמא מערב שבת דוקא הוא דשרי אבל בשבת אסור למלול והא דאמרינן התם בפ"ק דיו"ט כיצד מולל דאלמא שרי למלול ביו"ט מפרשי' ליה ולא בשבת ובמסכת יו"ט אכתוב בזה יותר בס"ד ולית הלכתא כרשב"ג דקא אסר חבילה הניטלת בשתי ידיו:

איתמר בשר חי מות' לטלטל. דהא חזי לאומצא:

בשר תפוח. סרוח:

רב הונא אמר מותר לטלטלה בשבת. דלית ליה מוקצה:

רב חסדא אמר אסור לטלטלה. בשבת דאית ליה מוקצה והאי כיון דאפילו לכלבים לא חזי אלא לחיה מקצה ליה איניש מדעתיה:

מים מגולין. מפני שהן ראויין לחתול דלא מזיק ליה ארס של נחש שאף הנחשים הוא אוכל:

מפני הסכנה. שמא ישתה [אדם] מהן:

דג תפל אסור לטלטלו. דאינו ראוי לכלום ולכלבים לאו דעתיה למשדייה אבל מליח נאכל חי ע"י מלחו:

בשר חי בין מליח בין לא מליח מותר לטלטלו. דהא חזי לאומצא:

מתני' כופין את הסל לפני האפרוחים. אשמעינן דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת ורב יצחק דלית ליה הכי משני לה בפרק כירה [דף מג.] בצריך למקומו:

שברחה. מן הבית:

דוחין אותה. בידים:

מדדין עגלים. אוחזו בצוארו ובצדדיו וגוררו ומסייעו לילך ומנענע לו רגליו:

והאשה מדדה את בנה. אוחזתו בזרועותיו מאחריו ומסייעתו והוא מניע רגליו והולך:

שנוטל אחת ומניח אחת. שהתינוק מניע רגליו כשמגביה אחת אבל גורר אסור מפני שנושאתו:

גמ' והא קא מבטל כלי מהיכנו. דמשהניחן תחתיה אין יכול ליטלן ודומה לסותר בנין מדרבנן:

צער בעלי חיים דאורייתא. דכתיב עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמיה דקרא משום צער בעלי חיים בפרק אלו מציאות (דף לב:):

דוחין אין מדדין לא. שלא יהא אוחזה באגפיה ורגליה נוגעין בארץ ומוליכה:

תנינא להא דת"ר מדדין בהמה וחיה ועוף בחצר. לפי שכשאדם מדדה אותן אין מגביהין עצמן מן הארץ:

אבל לא את התרנגולת. מפרשי' בגמ' משום דמקפיא נפשה כלומר שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטלה ובשבת לא חזיא למידי אבל שאר בהמה וחיה ועוף כשאדם אוחזן הן מהלכין ברגליהם ואפ"ה דוקא בחצר אבל ברה"ר לא דגזרי' שמא יגביהם מן הארץ ואיכא מלאכה דאורייתא וכדרבנן דפליגי עליה דר' נתן בפ' המצניע [דף צד.] דאמר המוציא בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין חייב ואע"ג דתנן במתני' מדדין עגלים וסייחים וקתני להו דומיא דהאשה מדדה את בנה ומפרש בגמ' דהאשה מדדה את בנה אפי' ברה"ר ומינה שמעינן דעגלים וסייחים נמי אפי' ברה"ר והכא אמרי' דדוקא בחצר לא קשיא דכי גזרינן ברה"ר דוקא בקטנים שבהן דמתוך שהן קשין להנהיגן ברגליהם [אי שרית להו דדוי אתי לטלטלינהו אבל בגדולים שהן נוחין לילך ברגליהם] לא גזרינן ומתניתין בגדולים:

אין עוקרין בהמה חיה ועוף. בחצר:

אבל דוחין אותן עד שיכנסו. בגמ' פרכינן הא גופה קשיא אמרת אין עוקרין הא דדוי מדדינן והדר אמרת דוחין דוחין אין מדדין לא ומפרקינן סיפא אתאן לתרנגולת דאפילו דדוי לא עבדינן משום דמקפיא נפשה וכדכתיבנא: