ר"ן על קידושין כח.

מתני' מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים. שנשא שניה לאחר מיתת ראשונה:

גדולות. כת הראשונה:

קטנות. כת שניה:

ואמר קדשתי את בתי הגדולה. אמר לבעל בשעת קדושין קדשתי לך את בתי הגדולה:

כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות. מפרשינן בגמ' דבשאין בכת שניה אלא גדולה וקטנה עסקינן שאילו היו אמצעיות בכת שנייה אפילו לרבי מאיר היו מותרות משום דלא מקריא גדולה אלא א"כ היא גדולה לגבי כל כת אחת והיינו דלא קתני איני יודע אם אמצעיות שבקטנות. ואע"ג דלא קתני ואיני יודע אם אמצעיות שבגדולות אף על גב דודאי אסורות שהרי הן הגדולות לכל כת שניה הנהו לא אצטריכו ליה למתני דכיון דתני איני יודע אם קטנה שבגדולות ממילא משמע דכל שכן אמצעיות שבגדולות [אסורות]:

רבי יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות. מפרשינן בגמ' דבהא קא מיפלגי ר"מ סבר מחית איניש נפשיה לספיקא ור' יוסי סבר לא מחית איניש נפשיה לספיקא למימר מילתא דליתי בה לידי שאלה לחכמים וכי אמר גדולה גדולה ממש שבכולן קאמר:

קדשתי את בתי הקטנה. מתפרשה היא בבבא קמייתא:

גמ' וקיימא לן ר' מאיר ור' יוסי הלכה כרבי יוסי ובגמ' פרכינן למימרא דרבי מאיר סבר מחית איניש נפשיה לספיקא ור' יוסי סבר לא מחית איניש נפשיה לספיקא והא איפכא שמעינן להו דתנן עד הפסח. כלומר האומר קונם דבר פלוני עלי עד הפסח:

אסור עד שיגיע עד שיהא פסח אסור עד שיצא עד פני הפסח רבי מאיר אומר עד שיגיע. כלומר ומשהגיע אין כאן פני פסח ואע"פ שכל יום ויום של פסח פני הוא לחבירו לא מחית איניש נפשיה לספיקא שיהא צריך לשאול אי זה הוא וכי אמר פני קמא דכולהו קאמר:

ר' יוסי אומר עד שיצא. דכל חד וחד הוי פני לחבירו ולא ידעינן הי ניהו ואפילו אחרון הוי תחלתו פני לסופו. ואמרי' אמר רב מוחלפת השטה. כלומר הך דנדרים והתניא וכו' בניחותא וסוגיין נמי בנדרים בפרק קונם (דף סא:) הכי סלקא דמוחלפת השטה מיהו הכא בסוף סוגיין [דף סה.] אמרי' דבלישנא בעלמא קא מיפלגי מר סבר עד פני הפסח עד קמי פסחא ומר סבר עד דמפני פסחא לפי זה לא צריכין לאפוכי ההיא דנדרים. ולענין הלכה הר"ם במז"ל פסק בפ' עשירי מהלכות נדרים דהאומר עד פני אינו אסור אלא עד שיגיע לפי שסמך לו על סוגיא דנדרים דאתאמרא בדוכתה דמסקינן בה דמוחלפת השטה ועוד דהכא והתם מסייעינן ללישנא דמוחלפת השטה ואמרינן והתניא וכו' וכיון דקיימא לן דרבי מאיר ורבי יוסי הלכה כר"י נקיטינן דבאומר עד פני הפסח אינו אסור אלא עד שיגיע דרבי יוסי הכי אמר אבל הרמב"ן ז"ל פסק דאסור עד שיצא דלמסקנא דסוגיין דהכא לא צריכינן לאפוכי ואע"ג דברייתא איפכא תניא טפי עדיף לאפוכי ברייתא מקמי מתני' הלכך נקיטינן דאסור עד שיצא דרבי יוסי הכי אמר:

מתני' האומר לאשה קדשתיך וכו' הוא אסור בקרובותיה. דשוינהו עליה חתיכה דאיסורא בהודאתו:

ומותר בקרובות קטנה וכו'. שאין אמה נאמנת עליה ואף היא אינה צריכה גט דאי בעיא גט הויא ליה גרושתו ונאסרת בקרוביו:

קטנה. הבת:

גדולה. האם. ואמרינן בגמ' דהך בבא דהיא אומרת לא קדשת אלא בתי צריכא דסד"א מדאורייתא הימניה רחמנא לאב ומדרבנן להימניה לדידה ותאסר ברתא בדבורא דידה קמ"ל:

גמ' מבקשין ממנו ליתן גט. אבבא דקדשתני והוא אומר לא קדשתיך קאי דכדי להתירה לינשא מבקשין ממנו ליתן גט ומיהו אין כופין משום דאמר לא ניחא לי דאתסר בקריבתה והכי איתא בגמ'. ומכאן נראה דכל היכא שנתן גט אע"פ שהוא אינו מודה בקדושין נאסר בקרובותיה כדי שלא יאמרו שהוא נושא קרובת גרושתו ומשום הכי אין כופין הא לאו הכי ודאי כופין דמאי איכפת ליה וכגון זו כופין על מדת סדום:

ואם נתן גט מעצמו. בלא בקשה:

כופין אותו ליתן כתובה. דגלי דעתיה דקדשה וכתב הרשב"א ז"ל דמסתברא דאם הוא חכם ויודע שהיא אסורה לעלמא ופירש שעל כן הוא כותב שלא תתעגן אין כופין אותו ליתן כתובה אבל אם לא פירש נראין הדברים שאף על פי שהוא יודע כופין אותו ליתן כתובה דסתם אמרו ע"כ ומשמע מהכא לכאורה דארוסה יש לה כתובה דליכא למימר דהכא כשכתב לה דאם כן היאך מכחישין זה את זה והלא מספר כתובתה נלמוד שקדשה אבל אינה ראיה דאיכא למימר דבאתרא דכתבי כתובה והדר מקדשי עסקינן:

המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים. לדברי העד ומפרשינן טעמא בגמ' [דף סה:] משום דילפינן דבר דבר מממון דכתיב התם (דברים י״ט:ט״ו) על פי שנים עדים יקום דבר וכתיב הכא (דברים כ״ד:א׳) כי מצא בה ערות דבר ופרכינן אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו אף כאן נימא דהודאת בעל דין כמאה עדים ומהדרינן התם לא קא מיחייב לאחריני. כלומר אינו חב לאחרים בהודאתו זאת שאין נפסד אלא הוא. אבל הכא קא מחייבה לאחריני שהוא אסור בקרובותיה והיא נאסרת בקרוביו כך פרש"י ז"ל ואין צריך אלא משום דאסר לה אכולי עלמא: