ר"ן על קידושין יב:

לא צריכא ליומי. ימי השבת :

להשיאו אשה דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים. ומסיימינן עלה בגמ' בשלמא בנו בידו הוא אלא בתו בידו היא. כלומר כלום יכול להרגיל בה אנשים להשיאה דקאמר ואת בנותיכם תנו לאנשים הא קמ"ל דנלבשה ונכסייה וניתיב לה מידי כי היכי דנקפצו עלה אינשי ואתו ונסבי לה. ומהא משמע דכשם שהאב חייב להשיא בנו כך חייב להשיא בתו ובהא לא בעי' בגמרא מנא לן דאיהי לא מפקדא דכיון דדברי קבלה נינהו סברא היא דכי היכי דאשה פטורה מללמד את בנה ומלפדותו משום דאיהי לא מפקדא [להשיאו נמי פטורה כיון דלא מיפקדא נמי] אפריה ורביה:

אמר קרא ראה חיים. אומנות שתחיה בה עם אשה הקיש אומנות לאשה:

אם אשה האמורה כאן אשה ממש היא כשם שמצינו שאביו חייב להשיאו אשה כך חייב וכו'. ובהא נמי פשיטא לן דאשה לא מיפקדא שאין דרכה בכך:

איש אין לי אלא איש וכו' איש ספק בידו לעשות. יכולת שאין מוחה בידו:

רשות אחרים עליה. בעלה:

נתגרשה. מבעלה הרי היא כאחיה במצות כבוד וקא משמע לן דמשום דנשאת לא פקע חיובא מינה:

בהכאה א"א. להקישם שאין הכאה כלפי מעלה:

וכן בדין. שיוקשו לכבוד ומורא על הבן שהרי אף הם שותפים למקום בו:

ג' שותפין יש באדם. אביו ואמו והקב"ה. מפורש בפ' המפלת (דף לא.) איש מזריע לובן שבו וכו' אשה מזרעת אודם שבו והקב"ה טפח בו נשמה:

משדלתו. מפתה אותו כדמתרגמינן (שמות כג) כי יפתה ארי ישדל:

זו אשת אביך. אע"פ שאינה אמך:

זה בעל אמך. אע"פ שאינו אביך:

והני מילי מחיים. בחיי אביו הוא מצווה לכבד אשתו משום כבוד אביו אבל משמת אביו לא ולפיכך הוצרך רבינו הקדוש לצוות לבניו הזהרו בכבוד אמכם דאשת האב הואי ולא אמם ממש כדאיתא התם (בכתובות דף קג.):

אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה. כדי שיראה שיש לו אדון על גביו וסביביו שרואה ויודע כל מצפוניו:

בא לפני ר' יהושע אמר לו כך. כדרך שהשיב לו ר"א:

צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון וכו' בששים רבוא שכר. שהיה משתכר בהם ששים רבוא דנרי זהב:

תחת מראשותיו של אביו. והוא ישן:

מה מי שאינו מצווה ועושה כך. שלם לו הקב"ה שכרו:

והאי עובדא בבית שני הוה מדאמרי' לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו ובבית ראשון לא היתה שם אלא פרה אחת שעשה משה וכיון שכן על כרחין היה להם שמיר בבית שני לצורך האפוד כדאמרינן התם (גיטין דף סח.) איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד ולפ"ז מאי דאמרינן בפרק עגלה ערופה [דף מח.] משחר בבית המקדש בטל השמיר משחרב מקדש שני קאמר ואי קשיא הא דאמרי' בפרק רבי ישמעאל במסכת ע"ז (דף נב:) גבי אבני מזבח ששקצום מלכי יון דאמרינן היכי נעביד ליתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא לנסרינהו לא תניף עליהן ברזל אמר רחמנא ואי הוה שמיר הא אפשר בשמיר יש לומר דשאני אבני מזבח דכיון דפגימה כל שהוא פוסלת בהן כלומר כדי שתחגור בה צפורן לא אפשר בשמיר דאיהו נמי עביד חגירת צפורן ולפיכך א אפשר למינסרינהו אלא מביא חלוקי אבנים מן הנחל כדאיתא בזבחים (דף כט: וגרסינן בגמ' עלה דהא אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דאמינא לא מפקדנא ועבידנא השתא דשמעיתא להא דרבי חנינא דאמר גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה מאן דאמר לי [דאין] הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן. ומכאן למד רת"ם דנשים שפטורות במצות עשה שהזמן גרמא אם רצו עושות ומברכות דהא סומא לר' יהודה אע"פ שפטור אם בא לעשותם מברך הוא עליהן דאי לא במה היה שמח רב יוסף והלא היה מפסיד שכר הברכות כלן ואמרינן האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות אלא ודאי מברך היה ומינה לנשים נמי כיון דאם רצו עושות [ועוד] דהא קי"ל דנשים סומכות רשות אע"פ שמשתמשות בקדשים ה"נ דמברכות ועוד מביאין ראיה לדבריו מדאמרי' בפרק בתרא דעירובין (דף צו.) מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים משום דקסבר נשים סומכות רשות משמע דלמאן דס"ל דאין נשים סומכות מיחו ואמאי בשלמא סמיכה משום דמשתמש בקדשים אבל בהנחת תפילין מאי אסורא איכא אלא ודאי משום ברכה דלמ"ד סומכות רשות היו מברכות ולמ"ד אין נשים סומכות רשות מיחו משום דהויא ברכה לבטלה הלכך לדידן דקי"ל סומכות רשות מברכות וכ"ת א"כ היכי קאמר לא מיחו הורו הל"ל כיון דלכתחלה רשאות לעשות כן ומקבלות שכר וכה"ג דייקי' בפרק מקום שנהגו (דף נו:) גבי אנשי יריחו לאו קושיא היא דאין ה"נ דהורו אלא משום דלמ"ד אין סומכות מיחו נקט למ"ד סומכות לא מיחו ותדע לך דלא מיחו לאו דוקא דהא מעיקרא ס"ד לאוקמה כמ"ד לילה ושבת זמן תפילין והויא לה מ"ע שלא הזמן גרמא ונשים חייבות ולהך אוקימתא ודאי לא מיחו לאו דוקא דאדרבה חייבת היתה לעשות כן הלכך כי מוקמינן לה נמי כמ"ד נשים סומכות רשות לא מיחו לאו דוקא ואין אלו ראיות דלעולם אין מברכות וכ"ת א"כ למ"ד אין סומכות רשות למה מיחו [במיכל] משום דקי"ל תפילין צריכין גוף נקי ונשים אינן נקיות דעת ולא נקיות גוף ומשום הכי מיחו כי היכי דמחינן בסמיכה משום משתמש בקדשים ומאן דאמר נשים סומכות רשות סבר דלא מיחו משום דס"ל דכל מצוה שבאנשים חובה בנשים רשות ואפילו הכי מפני שאין נקיות לא הורו [לגמרי והיינו לישנא דלא מיחו ודאמרי' התם נמי באשתו של יונה שהיתה עולה לרגל ולא מיחו בידה חכמים לישנא דלא מיחו דוקא הוא ולא הורו] משום דכיון שרואין שעולה לרגל ומביאה עולת נדבה אתי למטעי לומר עולת חובה היא ואתו לאיתוי חולין בעזרה והא דסומא נמי לאו ראיה היא דאע"ג דסומא לר' יהודה פטור מן המצות ה"מ מדאורייתא אבל מדרבנן חיובי מחייב ומש"ה הוה מצריך רב יוסף לברוכי וראיה לדבר דמחייב מדרבנן מדתנן במגילה (דף כד.) רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע כלומר לפי שלא נהנה במאורות כדי שיברך עליהן טעמא דלא ראה הא ראה פורס ואם איתא דסומא לרבי יהודה פטור אפילו מדרבנן ראה למה פורס הרי אינו מחויב בדבר וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן וכ"ת כי פטר רבי יהודה סומא ה"מ סומא מעיקרא אבל פתוח ונסתמא לא ומש"ה ראה פורס ליתא דהא לפום טעמיה דרבי יהודה דמפרש בפ' החובל [דף פז.] אפילו פתוח ונסתמא פטור ועוד דהא רב יוסף פתוח ונסתמא הוה דאמרי' באגדה דסמי נפשיה משום דלא מצי קאי דלא לאסתכולי בר מד' אמות דיליה ואפילו הכי פטר נפשיה בדר' יהודה אלא ודאי אפילו לרבי יהודה מיחייב מדרבנן ומש"ה מוציא אחרים ידי חובתן [דכיון] דברכות ק"ש מדרבנן נינהו אתי דרבנן ומפיק דרבנן ואע"ג דבירושלמי דמגילה (פרק הקורא עומד הלכה ז) משמע דכי קאמר ר' יהודה כל שלא ראה מאורות דמשמע הא ראה פורס ביושב בבית אפל היה ומש"ה ראה פורס דגברא בר חיובא הוא ולפי זה אין להביא ראיה משם דסומא חייב במצות מדרבנן אינו נראה כן לפי שטת הגמרא שלנו דהא אמרי' עלה התם (מגילה דף כד:) ורבנן הכא נמי אית ליה הנאה כדתניא א"ר יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה כאשר ימשש העור באפלה וגו' כדאיתא התם אלמא על סומא נחלקו שליושב בבית אפל אינה ענין ואפ"ה ראה פורס משום דמיחייב מדרבנן דכיון דפריסת ק"ש מדרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן וכ"ת ואפילו הוא חייב מדרבנן היכי מפיק והא אמרינן בפרק ערבי פסחים [דף קטז:] שאלתינהו לרבנן דבי רב ששת מאן אמר הגדה בי רב ששת ואמרו לי רב ששת מאן אמר הגדה בי רב יוסף וא"ל רב יוסף. כלומר שהיו עושין כל הסדר ומוציאין את הרבים י"ח בברכות אע"פ שהיו מאורי עינים ואמרי' התם דהיינו משום דמצה בזמן הזה מדרבנן דאי דאורייתא לא הוו מפקי דאפילו למ"ד דסומא חייב במצות גבי מצה מעטיה קרא כדאיתא התם ואקשינן והא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. כלמר והיכי מפיק לאחריני אלמא דכי היכי דבדאורייתא לא מפיק מדרבנן נמי לא מפיק וכיון שכן אפילו ראה למה פורס י"ל אין ה"נ דאפילו במידי דרבנן כל היכא דאית ליה עיקר בדאורייתא לא מפיק והיינו ההיא דהתם אבל במידי דלית ליה עיקר בדאורייתא כפריסת שמע כיון דסומא נמי מיחייב מדרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן. ואחרים אומרים דאפילו במידי דאית ליה עיקר בדאורייתא כיון דחיובא ליתיה אלא מדרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן והתם הכי קא אמרינן דכיון דבזמן הבית מעטיה רחמנא לסומא מחיובא דמצה בזמן הזה נמי שהוא מדרבנן אין ראוי שיחייבוהו חכמים דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל אין ה"נ דכל שמחויב בדבר מדרבנן מפיק מדרבנן אפילו במידי דאית ליה עיקר בדאורייתא והכי נמי מוכח בברכות בפ' מי שמתו (דף כ:) דאמרי' דאי נשים בברכת המזון מדרבנן מוציאות אנשים ידי חובתם בדאכול שיעורא דרבנן אע"ג דאית ליה עיקר בדאורייתא וכ"ת מכל מקום בדלית ליה עיקר בדאורייתא אתי דרבנן ומפיק דרבנן וכיון שכן למה אמרו קטן לא יפרוס על שמע והא כל שהגיע לחנוך מיחייב מדרבנן איכא למימר דקטן אינו מחויב בדבר כלל דלאו בר חיובא הוא ומצוה דחנוך עליה דאבוה רמיא ולפי זה הא דתניא בפרק מי שמתו [שם] בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ואוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן לאו בבן קטן איירי דאיהו כיון דלאו בר חיובא הוא אפילו בשיעורא דרבנן לא מפיק אלא אשה הוא דמתוקמא בהכי אבל בן בגדול איירי וקמ"ל סופר מברך ובור יוצא משום דבעי למיתני עלה תבא מארה לאדם וכו' ומכל מקום כבר נתפרש דסומא חייב מדרבנן ונמצא שהיה אפשר לרב יוסף לברך ולפיכך אין להביא ראיה ממנו לנשים דכיון שהן פטורות אפילו מדרבנן לעולם אימא לך דאין מברכות ואע"פ שנדחו ראיותיו של רבינו תם ז"ל הסכימו האחרונים לדעתו דמברכות כיון שנוטלות שכר דכיון דאמר ר"י בר חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מדקאמר גדול משמע שאף על פי שאינו מצווה שכר הוא נוטל וכיון שבכלל המצות הן מברכות וכ"ת והיאך מברכות וצונו והרי לא נצטוו איכא למימר דכיון דאנשים נצטוו ואינהו נמי שייכי במצוה שהרי נוטלות עליה שכר שפיר מצוין למימר וצונו. ודא"ר יוסף מאן דאמר לי אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן לאו משום דמספקא ליה דהא יחיד ורבים הלכה כרבים וסתמא בפרק החובל [דף פו:] נמי כרבנן אלא דמשום דמעיקרא אמר מ"ד לי הלכה נקט סירכיה ואמר מ"ד לי אין הלכה אע"ג דודאי פשיטא ליה דאין הלכה כרבי יהודה: