ר"ן על קידושין יב.

גמ' האב חייב בבנו למולו ולפדותו. בחמש סלעים אם בכור הוא:

ולהשיאו אשה. וכולהו יליף ואזיל מקראי:

אף להשיטו בנהר. שמא יפרוש בספינה ותטבע:

כאילו מלמדו לסטות. דכיון שאין לו אומנות יחסר לחמו וילך לפרשת דרכים וילסטם את הבריות ובגמ' בעינן מאי בינייהו. כלומר מאי קא מוסיף רבי יהודה אתנא קמא ואמרינן דאיכא בינייהו עסקא כלומר אם למדו סחורה דלתנא קמא הרי למדו חיים ולרבי יהודה דאתי לטפויי אומנות דוקא קאמר שפעמים שאין לו במה לעשות סחורה ועומד ומלסטם:

אותו ולא אותה ולא את שרה ואף על גב דמצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות אצטריך מיעוטא דסלקא דעתך אמינא ה"מ במצות דגופייהו כגון תפילין דמינייהו ילפינן אבל מצוה דאינהו לא שייכי בהו כי הא אימא ליחייבו מידי דהוה אב"ד דמחייבי קא משמע לן:

מיחייב איהו לממהל נפשיה. כשיגדל ובגמ' אמרינן אשכחן מיד לדורות מנא לן. כלומר שהרי לאברהם בלבד נאמר כן ומהדרינן תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צואה אינה אלא זירוז מיד ולדורות כלומר שיהא זריז ומהיר בדבר ונוהג מיד ונוהג לדורות זירוז דכתיב (דברים ג׳:כ״ח) וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו מיד ולדורות דכתיב (במדבר טו) מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם:

לפדותו מנא לן וכו'. תפדה קרי ביה תיפדה ולא מקרא ומסורת דריש דהא אמרינן בסנהדרין (דף ד:) דכל היכא דכי הדדי נינהו מקרא עיקר דמקרא גופיה מסורת הוא אלא ה"ק דלשון תפדה משמע תפדה אחרים או תפדה עצמך ולקמן נמי דאמרינן ולמדתם ולמדתם לאו מקרא ומסורת דריש אלא שהכל בכלל המקרא דכיון. שהוא מחויב ללמד לאחרים יש לו ללמוד תחלה:

ואיהי מנ"ל דלא מיפקדא אמו מנין שאינה מצווה לפדות את בנה דכיון דמצות עשה שלא הזמן גרמא היא בעי קרא למעוטי:

כלשמצווה לפדות את עצמו. כשהוא בכור ולא פדאו אביו:

ואיהי מנ"ל דלא מיחייבא. נהי דאביה אינו מצווה לפדותה דכתיב בכור בניך תפדה אימא איהי תפרוק נפשה משתגדל דהא קרי תפדה אלמא מצוה נמי אברא רמיא והך מצות עשה שאין הזמן גרמא היא:

כל שאחרים וכו'. האב:

הוא לפדות. שלא פדאו אביו:

ללמדו תורה מנ"ל וכו' מיחייב איהו למגמר. דכתיב [ולמדתם קרא אחרינא כתיב] (דברים ה׳:א׳) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם:

ואיהי מנ"ל דלא מיחייבא. ללמד את בנה:

דכתיב ולמדתם אותם את בניכם קרי ולמדתם לאקושינהו:

ומנ"ל דלא מיפקדא. ללמד אחרים:

אם היה בנו זריז. והאב רואה שיצליח [יותר] ממנו ואין לו ספוק נכסים שילמדו שניהם ילמוד בנו והוא יטריח אחר מזונות ויספיקנו:

הא לן והא להו בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בא"י ומתוך שלומדים חוץ למקומן אין צורכי הבית מוטלין עליהן ולדידהו נושא אשה דהוי ליה בלא הרהור ואח"כ הולך ולומד תורה אבל להו לבני א"י הלומדין במקומן אם ישא אשה יהיו צרכי הבית מוטלין עליו ויבטלהו ואחרים פירשו דבני בבל היו נשותיהם מתעסקות במלאכת הבית ובמשא ובמתן ואפשר לאנשים ללמוד ומש"ה לדידהו נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה אבל בני א"י היו נשותיהם מעונגות ואוכלות ואינן עושות ומש"ה לדידהו ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה:

ידך על צוארי דברך. בעוד ידך תקיפה על בנך קודם שיגדל ולא יקבל תוכחתך השיאהו אשה:

משיתסר שנין. הגיע זמנו לכנוס ויותר מעשרים ותרתין אל תאחרהו. לשון אחר ועיקר. הוי זהיר ללמד תוכחה לבנך משיתסר ועד עשרין ותרתין שנין דבציר משיתסר אין בו דעת לקבל כל כך ואל תכביד יסוריו ותוכחותיו ויותר מעשרים ותרתין יש לחוש שלא יבעוט אבל תוך הזמן הזה תהא ידך על צוארו תמיד:

למדו מקרא אין מלמדו משנה. אין חובת בנו עליו אלא במקרא ומכאן ואילך ילמוד הוא לעצמו:

זו תורה. ולא נביאים וכתובים:

ושליש בתלמוד. סברא וטעמי סתמותיהם של משניות ולפרשם במה שסותרות זו את זו: