ר"ן על כתובות סא.

גמ' היכי דמי אי דאמר להו. לשומעין:

אתם עדי. שאני מודה לו:

מ"ט דריש לקיש דפטר. הא אנן תנן בסנהדרין (דף כט.) עד שיאמרו בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב:

ואי דלא אמר להו לשומעין אתם עדי מ"ט דרבי יוחנן. הא קי"ל התם בסנהדרין דצריך שיאמר אתם עדי כך כתב רש"י ז"ל ומשמע ודאי כדבריו דמשמע דמעיקרא במודה לחבירו שקלינן וטרינן דליכא לפרושה במי שבא להתחייב עכשיו לחבירו ולומר שאם אמר אתם עדי חייב דבדברים בעלמא אי אפשר שיתחייב אלא או בקבלת כסף או בקנין או בשטר דהא בערב נמי בעינן או קנין או מתן מעות ובההיא הנאה דקא מהימן ליה ובפרק הזהב (דף נח.) נמי גבי שומר קרקעות אמרינן הכא במאי עסקינן בשקנו מידו ובפרק השוכר (דף צד.) נמי גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל אקשינן במאי בדברים ואצטריך לפרוקא בההיא הנאה דקא מהימן ליה ובעינן משיכה אלמא אין אדם משעבד עצמו בדבר שאינו חייב בדברים אע"פ שאמר לעדים אתם עידי אלא ודאי משמע מעיקרא במודה שקלינן וטרינן:

והכא במאי עסקינן דא"ל חייב אני לך מנה בשטר. כלומר לאו במודה עסקינן שיהא צריך לומר אתם עידי אלא במי שבא עכשיו להתחייב לחבירו וכתב לו בשטר חייב אני לך מנה ומסרו לו בפני עדים וגלי בהדיא דלאו הודאה הוא דאי [לאו] הכי לכ"ע מהני וכדתנן [דף כא.] הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אלא בבא להתחייב עכשיו עסקינן ובהא פליגי ר"י וריש לקיש דר"י סבר דכי היכי דמקני בשטר וכדתניא (קדושין דף כו.) נכסים שיש להם אחריות נקנין בשטר כו' ה"נ משתעבד אדם בשטר דאלימא מילתא דשטרא וכמ"ד להו חתם עדי דמי כלומר כאילו הודה שהוא חייב לו ואמר לעדים אתם עדי ובודאי טפי הוה שייך לומר דכמו שקנו מידו דמי דמה ענין הודאה לחוב אלא משום דמעיקרא מדכרינן הודאה באתם עדי נקטה הכא ולאו משום דהשתא במודה עסקינן אלא במחייב בתחלה וריש לקיש סבר דכל כה"ג לא כלום הוא שאין אדם יכול להשתעבד בשטר ולריש לקיש אפי' בשטר שחתמו בו עדים לא מהני וראיה לדבר מדפרכי' עלה דריש לקיש ממתני' דהנושא וממתניתין דבכורות ולא פרקינהו כשנשתעבד בכך בשטר בעדים וכ"ת דא"כ פשיטא הוה מצי לפרוקי דקמ"ל שאדם יכול להשתעבד בשטר דלא אשמעינן הכי בשום דוכתא ועוד דאי בשחתמו בו עדים מהני ה"נ הוה מהני בעדי מסירה אלא ודאי לריש לקיש לא שנא ופטור:

ומדמקשינן עלה דר"ש בן לקיש כו' הרי"ף ז"ל רצה להכריח דבמסקנא לאו במודה עסקינן אלא במחייב עצמו לכתחלה ומ"ש בסמוך כ"ש אם אמר אתם עדי וכו' לאו במחייב עצמו קאמר אלא כ"ש אם אמר אתם עדי במודה כך פירש לשון זה הרמב"ן ז"ל ואין הלשון מראה כן ועוד שהרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"א מהלכות מכירה המחייב עצמו בממון לאחר כו' הרי זה חייב כיצד האומר לעדים הוו לי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אע"פ שלא אמר להם אתם עדי הואיל ואמר בשטר הרי זה כמו שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם אע"פ ששניהן מודים והעדים יודעים שלא היה אצלו (ממונו) כלום וכו' ולפי זה נראה שהוא סובר דכי אמרי' מעיקרא אי דאמר להו אתם עדי מ"ט דר"ל דפטר בבא להתחייב עסקינן דפשיטא להו דכל שאמר אתם עדי מחייב וכי מפרקינן כגון דאמר חייב אני לך מנה בשטר דר' יוחנן סבר דכמ"ד להו אתם עדי דמי ה"ק דכל שאומר (להם) בפני עדים הריני חייב לפלוני מנה בשטר כמי שבא להתחייב ואמר אתם עדי דמי כיון שהזכיר שטר ואף דברי ההלכות מטין כן ולפי זה י"ל דכי איצטרכינן לאוקמוה בבבא מציעא [דף נח.] בשקנו מידו לאו דוקא דה"ה דבאומר אתם עדי מהני דהא על כרחין הוה מצי לאוקמוה בשחייב עצמו בשטר כיון דקיימא לן כר' יוחנן אלא דנקט קנו מידו לפי שהיא ההקנאה היותר רגילה ובערב היינו טעמא דלא מהניא ביה אתם עדי לפי שהוא דומה לאסמכתא זה נ"ל:

אמר רב גידל כו' דקא מטי הנאה לידיה. כסף קידושיה לאביה:

אבי הבן. אביו של חתן ירושלמי אבל לא האח ע"י אחותו וגרסינן תו התם [בפרק זה הלכה ב'] הפקחין היו כותבים ותני עלה בלבד מן הנשואין הראשונים דאמר ר' חנינא המשיא את בנו בבית זכה בבית (זו) ובלבד מן הנשואין הראשונים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפכ"ג מהלכות אישות דדברים הנקנין באמירה דוקא מן הנשואין הראשונים:

דברים הללו נתנו ליכתב. אם נכתבו יש תורת שטר עליהן להגבות ממשעבדי או לא:

אמר ליה לא נתנו ליכתב. שאפי' נכתבו אין כתיבתן עושה שטר לגבות מן המשועבדים שלא עלה על דעתם להשתעבד משום הנאת איחתוני אלא אצל בני חורין ולא אצל המשועבדים כך נראה פירושו ממה שכתב הרי"ף בפרק קמא דקדושין ושם הארכתי:

התם בשקנו מידו. דאלים כח קנין. אבל בנותיו אפלו קנו מידו אינן ניזונות מן המשועבדין ויהבי טעמא בגמרא דכיון דבתנאי בית דין אכלן אימר צררי אתפסינהו ולאו דוקא אימר דאי הכי תשקול בשבועה כדין בא ליפרע מנכסי יתומים דחיישינן לצררי ואפ"ה שקיל בשבועה אלא הכא לגבי משעבדי כודאי חשבינן ליה כיון דמקרבא דעתיה לגבי ברתיה ובתנאי ב"ד קא אכלה ואפילו הכי מבני חרי גבי והקשה הרשב"א ז"ל היכי אמרינן סתמא דאין הבנות ניזונות מן המשועבדין ומשמע אפילו קטנות והא בקטנה ליכא דמיחש לצררי ובפרק שני דייני גזירות [דף קז.] אמרינן איכא בינייהו קטנה וספקה כלומר דלמ"ד משום צררי ליכא וגבי ממאנת אמרינן נמי התם [ע"ב] למאי ניחוש לה אי משום צררי צררי לקטנה לא מתפיס וי"ל דהיינו באשתו אבל בתו כיון דמקרבא דעתיה לגבי ברתיה ועוד דבתנאי ב"ד קא אכלה אע"ג דקטנה היא חיישינן לצררי: