ר"ן על כתובות נו.

או דילמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי. דרבנן העמידו הנכסים בחזקתה למה שהוא משועבד לה מתנאי ב"ד כדי שלא יוכלו יורשין לומר פרעתי. ותמהני מאי קא מיבעי ליה לר' יוחנן והא איהו הוא דאמר בסוף פ"ק דמציעא (דף יז:) דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כלומר שאינו נאמן לומר פרעתי ומזונות תנאי ב"ד נינהו ואפשר דמשום דמזונות עשוין לפרוע בכל יום קא מיבעיא ליה:

נשאת. והיא באה לתבוע מזונות של שנים שעברו:

עליה להביא ראיה. דמשנשאת אין הנכסים ברשותה והרב הרמב"ם כתב בפרק ח' מהלכות אישות [על היתומים להביא ראיה או] תשבע שבועת היסת ותיטול וכתב הרשב"א ז"ל דאפשר שזה מהסכמת הגאונים ז"ל שהסכימו דכל שאינו טוען בגופו של דבר אע"פ שהוא תפוס בידו כגון משכון אינו נאמן עליו אלא בשבועה כעין שבועת הנוטלין וגם זו אינה מוחזקת בגופן של נכסים שיהא לה חלק בגופן אלא מחמת שעבוד ולפיכך אינה נוטלת אלא בשבועה ואין זה נכון שא"כ היה לו לומר שתשבע שבועת המשנה כשאר הנשבעין ונוטלין בנקיטת חפץ ולא סגי לה בשבועת היסת אלא ודאי טעמו ז"ל דכיון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי הרי היתומים כבאין להוציא והיא כופרת הכל ולפיכך נשבעת היסת:

מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף. אותן הקרקעות עצמן לכתובתה:

ארמלתא דזבין. שדה יתומים למזונות או לכתובה וקבלה עליה אחריות:

אחריות איתמי. אחריות הלקוחות חוזר על היתומים שהרי עליהם היה החוב:

טרפא. והם יחזרו על היתומים:

או דילמא מצי אמר לה נהי דאחריות דעלמא לא קבלית עילוך אחריות דנפשיך קיבולי קבילת. ואיפשטא בעיין הכי ומהא שמעינן שהמוכר שדה לחבירו שלא באחריות דחייב באחריות דנפשיה דהא אלמנה כמוכר שלא באחריות דמי דאחריותא איתמי ולא עליה ואפ"ה מסקינן דאחריות דנפשה קבילה מיהו דוקא בזכות שיש לו בשעת מכירה אבל בא לו זכות לאחר מכאן ואילך חוזר עליו דהרי זה כאילו הלוהו אחר כך:

וכתב הרא"ה ז"ל דדוקא באלמנה הוא דאמרינן דאחריות דנפשה קבולי קבילה לפי שמוכרת לעצמה אבל אפוטרופסי יתומים כיון שאין מוכרין לעצמן אלא לצורך היתומים לא אמרינן דאחריות נפשייהו קבילו אלא חוזרין וטורפין בחובם דאע"ג דבפרק חזקת (דף ל:) מוכח שכל העושה מעשה במה שיש לו זכות עליו דאיבד זכותו דאמר התם והא אית לי סהדי דאתאי אמלכי בך ואמרת לי זיל זבין ומהדר דאמרי' השני נוח לי והראשון קשה ממנו ואמרי' עלה דבין לאדמון בין לרבנן טענתיה טענה דדיבורא מיקרי ואמר ומשמע מהתם דדוקא דיבורא הא אם עשה מעשה אבד את זכותו והכא נמי אפוטרופסין עושין מעשה לא דמי דאין הכי נמי שכל העושה מעשה שהוא מוכיח הפך מה שהוא טוען דאבד את זכותו אבל הכא שאינו טוען בגוף הקרקע כלום אלא שיש לו שעבוד עליו מה איכפת לו אם הקרקע ביד זה או ביד אחר הילכך ודאי אפוטרופסין דמו לב"ד שמכרו דליכא למימר דאחריות דנפשייהו קבולי קבילו:

אמר להו רב ששת תניתוה מוכרת והולכת. למזונות עד שלא יותר קרקע ליורשין אלא שיעור כתובתה:

וסמך לה. ואותו השאר יהא סמך לה לגבות משם כתובתה:

וכתב הרי"ף ז"ל מהא שמעינן וכו'. ואין דבריו מחוורים דכי קתני מוכרת והולכת עד כדי כתובתה לאו למימרא שלא תהא רשאה למכור למזונות אלא כדי כתובתה ותו לא אלא עצה טובה קמ"ל שלא תמכור הכל (אלא) לצורך מזונות שאם תעשה כן אפשר דאתי מלוה בשטר ויטרוף הדמים מיד הלקוחות ואינה יכולה לחזור לטורפן מחמת כתובתה דהוו להו מטלטלי ולא משתעבד לכתובתה [ומש"ה] קאמר שתשייר (בכתובתה) [במכירתה] כדי כתובתה כדי שתוכל לגבותו מחמת כתובתה ולא יוכל להפסידה מלוה בשטר וכן פירשו בתוס' והראב"ד ז"ל [וכן פירש"י] דעד כדי כתובתה עד שתשייר כדי כתובתה קאמר ואף במקצת נוסחי הלכות מצאו כתוב כך שחזר בו הרי"ף ז"ל בסוף ימיו והגיה כן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות אישות:

מוכרת לי"ב חדש. כדי מזונות של שנה תמכור יחד והלוקח לא ימסור לאשה המעות אלא דמי המזונות של חדש בחדש שאם תנשא יחזיר מה שבידו ליורשין:

זבין ולא איצטריכו ליה זוזי. שחזרו בהם המוכרין אבל נמלך הוא שלא לקנות אותו דבר משמע דבהא לא איבעיא לן דפשיטא דלא הדרי זביני ודוקא בדגלי דעתי' וכו'. כלומר שאע"פ שלא מכר על תנאי זה בשעת המקח מיהא אמר שאינו מוכר אלא על דעת לקנות ודוקא שאמר כך בשעת המקח אבל אם לא אמר כן בשעתו אע"פ שאמר קודם לכן לאו כלום הוא דהוו להו דברים שבלב:

כדגרסינן בקדושין כו'. וכבר פירשתי הני עובדי בפרק האיש מקדש: