ר"ן על כתובות נה.

גרסי' בגמ' [דף צה.] איבעיא להו אשתדוף בני חרי מהו לטרוף ממשעבדי. ופשטינן דאישתדוף בני חרי גביא ממשעבדי וכתבה הרי"ף בפרק הניזקין [סי' תפג]. וכתב הרשב"א בתשובה דדוקא נשתדפו אבל גזלן אנס אינו טורף ממשועבדים מפני שעשויין הן בעלי זרוע ליפול וסוף שיגבה חובו:

וגרסינן תו [דף צה.] אמר אביי נכסי לך. כלומר שאמר לפלונית נכסי נתונים לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום וכרשב"ג דאמר נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל אין לשני אלא מה ששייר ראשון והקשה הרשב"א ז"ל במקום פסידא דאחרים למה לא עשאוהו כיורש כמו שעשאוהו במקום פסידא דאלמנה כדאיתא בסוף פ' יש נוחלין [דף קלט:] וי"ל דכיון דאשה לאינסובי קיימא והאי נותן מידע ידע דברוב המקומות עשאוהו רבנן לבעל כלוקח ואפ"ה לא פירש אחריך ליקני בעל לא ליקני ש"מ דאחריך שלא במקום בעל קאמר הא במקום בעל לא ליקני:

ואמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מיד בעל ולוקח מיד אחריך ומוקמינן לכולהו בידא דלוקח. כלומר דכי אמר אביי בשמעתא קמייתא דאין לאחריך במקום בעל כלום היינו בשנתן לה כשהיא פנויה ונשאת אבל הכא מיירי באומר לנשואה וה"ק אחריך ליקני בעל לא ליקני שאם לא נתכוין לכך מאי קאמר לה ואחריך כיון שהוא יודע שיש לה בעל מש"ה אמרינן דבעל מוציא מיד הלקוחות שאם בא לדין עמהם יכול הוא לזכות בהם שהוא לוקח ראשון ואחריך מיד בעל מן הטעם שכתבתי ולוקח מיד אחריך כרשב"ג דאמר מכירת הראשון מכירה ומוקמינן להו בידא דלוקח כלומר שאין ב"ד נזקקין לבעל בפעם הזאת אם בא להוציאם מיד הלוקח שאין הפעם הזאת דומה לראשונה שמתחלה נכנס להן לוקח זה מכח מכירת האשה ומיד האשה יכול הבעל לטעון אני לקחתי ראשון אבל בזו שהוציא מיד אחריך שלא היה זוכה אצלו בדין אין ב"ד נזקקין לבעל אע"ג דתנן במתני' חוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן הא מפרקינן לה בגמ' דהתם אית להו פסידא לכולהו אבל הכא ללוקח בלחוד הוא דאית ליה פסידא וכתבה הרי"ף ז"ל בפ' יש נוחלין:

תנא וכן בע"ח ושני לקוחות. ראובן נושה בשמעון ולו שתי שדות ומכרן לשנים זו בחמשים וזו בחמשים וכתב בעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך בע"ח מוציא מיד ראשון וכאן אין לומר הנחתי לך מקום שתגבה ממנו שהרי חובו כנגד שתיהם ולוקח ראשון מוציא מיד שני ובע"ח חוזר ומוציא אף זו מן הראשון ולוקח שני מבע"ח וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה:

וכן אשה בעלת חוב. שהיה לה חוב כתובתה על בעלה ומכר שדותיו לשנים ואין בשניהם אלא כנגד כתובתה וכתבה לשני דין ודברים אין לי עמך האשה מוציאה מיד לוקח ראשון והוא מן השני והאשה מן הראשון והשני מן האשה ולוקח ראשון מיד שני וחוזרין חלילה:

הדרן עלך מי שהיה נשוי

אלמנה ניזונית. ומעשה ידיה שלהן. דמעשה ידיה תחת מזונות נינהו מיהו אם אמרה יצאו מעשה ידי במזונותי שומעין לה והכי איתא בירושלמי בפרקין:

אין חייבין בקבורתה. אם מתה שהרי יורשיה גובין כתובתה מיורשי הבעל ועליהן לקוברה שהרי בעלה תחת כתובתה חייב בקבורתה ועכשיו שאינה יורשה היא תקבור את עצמה:

אבל יורשיה יורשי כתובתה חייבים בקבורתה. ומפרש בגמ' בפ' האשה שנפלו לה נכסים (דף פא.) דהך סיפא בשומרת יבם היא שיש לה שני יורשים יורשיה ויורשי הבעל כדאיתא התם וקאמר דיורשי הבעל שהם יורשי כתובתה חייבין בקבורתה אע"פ שיש לה יורשים אחרים וכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהל' אישות דכי תנן הכא דאין היתומים חייבים בקבורתה דוקא בשנשבעה אבל מתה קודם שנשבעה יורשי הבעל חייבים בקבורתה וטעמו ז"ל דכיון שאין יכולין יורשיה לגבות כתובתה לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו יורשי הבעל חייבין בקבורתה וקל וחומר משומרת יבם שהרי זו אין יורשיה יורשין מכתובתה ומנכסי צאן ברזל שלה כלום ובשומרת יבם יורשין מקצת צאן ברזל. והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב דעתא קלישתא קא חזינא הכא וכי מפני שלא נשבעה קרי ליורשי הבעל יורשי כחובתה והלא הם אומרים שכבר נפרעה ונטלה צררי והורישוה אלא ודאי שיורשי נדוניתא ונכסי מלוג שלה קוברין אותה ואע"פ שלא ירשו כלום עכ"ל והדין עמו:

גרסי' בגמ' [דף צו.] אמר ר' זירא אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה. כלומר אע"פ שניזונית מנכסי יתומים דטעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תהוי לה איבה הני תהוי להו איבה. כלומר שהרי על כרחן זנין אותה אבל מעשה ידיה שתקנו לבעלה תחת מזונותיה הוו ליורשין:

כל מלאכות. השנויות בפרק אף על פי (דף נט:) טוחנת ואופה וכו':

חוץ ממזיגת הכוס כו'. שהן מלאכות המקרבות אהבה והרגל דבר כדאמרינן נמי בהאי מסכת [דף סא:] שאין נדה עושה אותן לבעלה:

מה שתפסה תפסה. ולא מפקינן מינה ואע"ג דפסיקנא הלכתא בפרק [מציאת] האשה [דף סט:] ממקרקעי ולא ממטלטלי הואיל ותפסה תפסה:

דיסקא. שק של עור:

אמר רבינא לא אמרן אלא למזוני כו'. פסק הרי"ף ז"ל כמותו משום דא"ל רב יעקב דרבא נמי הכי ס"ל אע"ג דאתקיף מר בר רב אשי מאי שנא לכתובה וכו' אי הך תפיסה תפיסה דמחיים הוא כמו שסובר ר"ח ז"ל איכא לשנויי באתקפתיה דלמזוני מהני משום דמחיים דבעל ניזונית אפי' ממטלטלי ואע"ג דמחמת מזוני דלאחר מיתה תפסה להו ולאחר מיתה לית לה מזוני ממטלטלי אפ"ה כיון דבשעת תפיסה דינא לאתזוני מינייהו מהניא תפיסתה אפי' למזוני דלאחר מיתה אבל כתובה כיון דאפי' בחיי דבעל לא גביא ממטלטלי כדמוכח בפ' האומר דקדושין (דף סה:) בשמעתא דחבילה ובפ' פותחין בנדרים (דף סה:) גבי אפי' אתה מוכר שער ראשך (כלומר) [כו'] אפי' תפיסה דמחיים לא מהניא ומר בר רב אשי אתקיף דכיון דמ"מ לא תפסה אלא למזוני דלאחר מיתה וכתובה ומזוני לאחר מיתה שוו בדינייהו כיון דלמזוני מאי דתפסה תפסה לכתובתה נמי מה שתפסה תפסה ואי הך תפיסה תפיסה דלאחר מיתה היא וכדעת הרי"ף ז"ל איכא לשנויי באתקפתיה דכיון דאפי' ממקרקעי אי בעי יתמי מפסדי מזוני מינה דאי בעי מזבני לה ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים אלמוה רבנן לשעבודה דתהני לה תפיסת מטלטלי אבל לכתובה כיון שיפה כחה בשעבוד הקרקעות אוקמוה אדיניה במטלטלי ודעת הרי"ף ז"ל דתפיסה דשמעתין תפיסה דלאחר מיתה היא והכי דייק לישנא דאלמנה שתפסה והך תפיסה הוא דלא מהניא לאחר מיתה אבל תפיסה דמחיים אפי' לכתובה מהניא ומוכח לה מההוא עובדא דלקמן דההיא אתתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה ומדאמרינן בפרק שבועת העדות (דף לב:) גבי משביע עדי מיתה שהוא חייב שמעת מינה משביע עדי קרקע חייב ודחינן דלמא דתפסה מטלטלי עוד הביאו ראיה לדבריו ממה דאמרינן לעיל בפ' מי שהיה נשוי (דף צג.) רישא בשתי תפיסות וסיפא בשתי תפיסות ורב יעקב משמיה דרבינא הוא דאמר לה ולדידיה היכי מהניא תפיסה לכתובה דהא אמר הכא דלכתובה מפקינן מינה אלא ודאי בשתפסה מחיים ושמע מינה דתפיסה מחיים מהניא אפילו לכתובה ואלו הראיות כולן דוחים אותם דמיירי בשהתפיסן הבעל מטלטלין לאחריות כתובתן אבל אם לא התפיסן אלא דתפסי אינהו אפילו מחיים לא מהניא לכתובה ולפי דעתי דההיא דשתי תפיסות דבפרק מי שהיה נשוי תפיסה דלאחר מיתה היא דאי מחיים הרי נמצאו להם מאתים בפעם אחת וליכא למימר דבתפיסה דשבעין וחמשה קמייתא שבעלת מנה כבר גבתה כ"ה ונשאר דינה על שבעים וחמשה שהרי קודם שהגיעה זמנה לגבות כבר באה תפיסה שניה ובשלמא תפיסה דלאחר מיתה שפיר לפי שחלקו תחילה ע"ה ראשונים וכמו שפרש"י ז"ל עלה דההיא דוק ותשכח וכי תימא אי תפיסה דלאחר מיתה היא היכי מהניא לכתובה נ"ל דכי אמרינן לכתובה מפקינן מינה דוקא במטלטלי דמכל מקום מחסרי גוביאנה אבל במעות לא שהרי כבר נפרעה וכי תימא אם כן מאי וכן דאמרינן בדיסקא מלאה מעות היינו טעמא דרבי אלעזר דאמר אלמנה שתפסה מטלטלין כו' תרתי אשמעינן חדא דתפיסת מטלטלין מהניא למזונות ועוד דאפי' תפסה כמה [מעות] לא מפקינן מינה ולא אמרינן דאין לה לתפוס אלא לל' יום כמו שלוקח מפרנס אותה כדאיתא לקמן [דף צז.] והיינו לישנא דמה שתפסה תפסה ולסיוע הא מלתא בתרייתא אמרי' שכך היה מעשה בכלתו של רבי שבתאי שתפסה כמה מעות ולא הוציאו מידה אבל לכ"ע תפסה מעות כדי סך כתובתה אין מוציאין מידה שכבר נפרעה ולפיכך אותה של שתי תפיסות אין לה ענין לדינו של הרי"ף ז"ל אבל יש לסייעו עוד מדאמרינן לעיל בפ' הכותב [דף פד.] ור"ע תפיסה לא מהניא כלל אמר רבה וכן אמר ר"נ והוא שתפס מחיים והתם במתני' בכתובה ובבע"ח איירי אלמא דתפיסה דמחיים מהניא אפי' לכתובה דדוחק הוא לומר דכי אמרינן והוא שתפס מחיים לא קאי אלא בבעל חוב ועוד יש לסייעו מדתנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים [דף פ:] הניח פירות התלושים מן הקרקע כל הקודם בהם זכה קדם הוא זכה קדמה היא זכתה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות והתם ודאי בשתפסה מחיים היא דאי בלאחר מיתה הויא לה סתם מתני' כרבי טרפון ודלא כהלכאא דהא קי"ל כר"ע דאמר דתפיסה דלאחר מיתה לא מהניא כדאיתא בפרק הכותב (דף פד:) אלא ודאי משמע דהכא בשמעתין בתפיסה דלאחר מיתה מיירי דמהני למזונות ולא מהני לכתובה אבל תפיסה דמחיים אפילו לכתובה מהניא וכדעת הרי"ף ז"ל וכ"כ הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות אישות אבל ר"ח ז"ל ובעל הלכות פירשו שמועתינו בשתפסה מחיים ואפ"ה דוקא למזוני הוא דמהניא אבל לא לכתובה והם צריכים לדחות הראיות שכתבנו וכמו שדחינום ואחרים פוסקים כמר בר רב אשי דבין לכתובה בין למזוני מאי דתפסה תפסה בתפיסה דמחיים ומשמו של רש"י ז"ל אמרו דאלמנה שתפסה מטלטלין דקא אמרינן דוקא בשתפסה לה מרשות הרבים או מסימטא אבל מרשות היורש לא דכי היכי דלר' טרפון דמהניא תפיסה דלאחר מיתה לכתובה [דף פד:] לא מהניא אלא בהני גווני הכי נמי לדידן בתפיסה דמחיים. ומיהו כל ה"מ דוקא לדינא דגמרא אבל עכשיו כבר תקנו הגאונים ז"ל דכתובה גביא ממטלטלי והוא הדין נמי דאית לה מזוני ממטלטלי ואפילו לא תפסה גביא מהם דתנאי כתובה ככתובה וכמו שכתב הרי"ף וכתב הרמב"ם בפרק הנזכר שאע"פ שתקנו הגאונים כך אינה יכולה לעכב ולומר יהיו המטלטלין מונחין בב"ד עד שאזון מהם וכו' אבל הניח קרקע יכולה היא לעכב עליהם שלא ימכרוה וכתוב בספר העיטור שכך השיבו הגאונים. ובירושלמי [בפרקין סוף הלכה ב] איפליגו באלמנה שתפסה מעות למזונותיה אי אמרינן לה חוי מה בידך או לא דגרסינן התם אלמנה שתפסה אלף זוז במזונות אין מוציאין מידה מהו מימר לה חוי מה בידך תלמידיו דרבי יונה אמרין אמרינן לה חוי מה בידך אמר להו רבי יוסי בר בון מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף אפילו חוי מה בידך לא אמרינן לה ופסק הרמב"ם בפ' הנזכר כתלמידיו דר' יונה דאמר לה חוי מה בידך: