ר"ן על כתובות לט:

וכתב הרשב"א ז"ל דבנכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל דאמרי' בהו יחלוקו אם רצתה למכור מחציתן מוכרת ונותנת דהא אין ליבם במחציתן כלום והרי זו במחציתן כמו שנפלו לאחר שנעשית שומרת יבם אבל המחצית האחר לא תמכור שהרי הוא יורש אם מתה ואין הבעל מוציא מיד הלקוחות עד שתמות לפי שאין היבם אוכל פירות קודם כניסה כלל דבגופא של קרקע הוא שיש לו זכות שאם מתה יירשנה אבל פירות בחייה לית ליה כלל דהא לא תקינו פירות ליבם ואפי' בעל נמי לא תקנו אלא משום פירקונה ויבם אינו פודה וכדתניא בפרק נערה שנתפתתה [דף נב.] נשבית לאחר מיתת בעלה אין היבמין חייבין לפדותה ונראה היה לומר דאין היבם אוכל פירות נכסי מלוג שלה ואפי' לאחר שכנס שהרי אין לה כתובה עליו וכיון דאין לה כתובה עליו תנאי כתובה נמי אין לה עליו כדאמרי' בשלהי נערה שנתפתתה (דף נג:) בעי ריש לקיש בת יבמה יש לה מזונות או אין לה מזונות כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה או דילמא כיון דכי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני אית לה וסלקא בתיקו והא נמי דכוותה הוא דהא [מנכסי] בעל ראשון אינה ניפדת דלא קרינא ביה ואותבינך לי לאינתו ומשני נמי לא דהא לית לה כתובה מיניה הילכך פירי נמי לא יהבה ליה דפירי תחת פרקונה וזה שאינו פודה אינו אוכל אבל היכא דאין לה כתובה מראשון כיון דתקינו לה רבנן משני תנאי כתובה נמי אית לה והרי זה פודה ואוכל אלא דמההיא דיבמות דפ' החולץ (דף לט.) משמע דאית ליה כדאמרינן התם אדמפליגו בגופה של קרקע ולאחר מיתה לפליגו במחיים ולפירות וצריך לעיין עוד עד כאן דבריו ז"ל ובודאי דההיא דפרק החולץ מוכחא בהדיא דאותו זכות עצמו שיש ליבם בגופה של קרקע יש לו באכילת פירות ולפיכך אני חוזר לתרץ מה שהקשה הרב ז"ל דנהי דאין היבם חייב לפדותה כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה אפ"ה כל שנפלו לה תחתיו דבעל יבם אוכל פירות מחציתן ולא מכח עצמו אלא מכח אחיו שהוא יורשו ואע"פ שאינה נפדית מנכסי אחיו הרי לא תלו חכמים פירות בפרקונה לומר שכל שאינה נפדית לא יזכה בפירות אלא חכמים חייבוהו בפרקונה כל היכא דקרינא ביה ואותבינך לי לאינתו אבל היכא דלא אפשר כגון שמת יורשיו זוכין מכחו בפירות ואין חייבין לפדותה וכן מה שאמר ז"ל שאין היבם אוכל פירות נ"מ שלה ואפי' לאחר שכנס מההיא דבת יבמה אע"פ שאין ראיה מההיא דהחולץ אלא היכא שזכה בהם הבעל אעפ"כ נראה לי שאפי' בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם כל שכנסה אוכל פירות ופודה ולא דמיא כלל לההיא דבת יבמה דהכא שאני דכיון דזכו חכמים ליבם פירות לאחר שכנס חייב בפרקונה דהא פרקונה תחת פירות וכיון שהוא זוכה בפירות חייב לפדותה ומה ענין זה לבת יבמה דהתם לא תקנו חכמים לבת מזונות כנגד שום זכות שיש לבעל בנכסי אשתו אלא כתובה תקנו לה ולבנות מזונות מתנאי כתובה ובזה יש לומר שלא יהא טפל חמור מן העיקר מה שאין כן בפרקונה דכיון שהיבם זוכה בפירות מלוג יבמתו מחמת נשואין כדתנן [דף מו:] נשאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה והוא הדין ודאי ליבם דין הוא שיתחייב בפרקונה אע"ג דלית לה כתובה מיניה:

אבל ממה שכתב הרי"ף ז"ל בפרק הכותב נראה שהוא מפרשה כך אביי סבר ידו של בעל כידה ורשות שניהם שוה בנכסי מלוג בין מחיים בין לאחר מיתה הלכך כשם שאם מתה האשה נתרוקנה רשות לבעל לעולם כך אם מת הוא נתרוקנה רשות לעצמה ואפילו במקום יבם וקמו להו כולהו נכסי מלוג בחזקת יורשי האב לב"ה וב"ש סברי נהי דמחיים ידו כידה ונפקא מינה לכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך [דלא מהני אלא שכתב לה כך בעודה ארוסה] כדאיתא לקמן בריש פרק הכותב (דף פג.) אפ"ה לגבי יבם כיון דיבם במקום אח קאי מספקא להו אי ירית אי לא ירית הלכך יחלוקו ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע ידו עדיפא מידה לענין זה שאם מתה היא נכסיה לבעלה ואם מת הוא אע"פ שאין יורשיו יורשין אותה אם היתה שומרת יבם לא נתרוקנה הרשות לעצמה אלא יבם נוטל את כולם במקום אחיו ובדבר זה ידו עדיפא מידה [אלא אידי ואידי כו'] ולפי זה נכסים בחזקתן דקאמר ב"ה במשנתנו תני והדר מפרש כתובה בחזקת יורשי הבעל דהיינו עיקר כתובה ונכסי צאן ברזל וכפי הפי' השני שכתבתי למעלה דלא גרע מנכסי מלוג [שנפלו] תחתיו דבעל שהם בחזקת יורשי הבעל:

ונמצא פסקן של דברים לרבא דקי"ל כוותיה דשומרת יבם שנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם אפי' עשה בה מאמר מוכרת ונותנת וקיים דלא קני מאמר לב"ה כלל לענין נכסים וכמו שכתבנו למעלה אבל נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל ומתה יבם יורש הכל וכן כתובה ונכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל לעולם ומיהו דוקא בשנפלה מן הנישואין אבל מן האירוסין לא עדיף יבם מאחיו דאתי מכחו וכמו שכתבתי למעלה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק [שנים] ועשרים מהלכות אישות שומרת יבם שמתה אפי' עשה בה אחד מן האחין מאמר משפחת בית אביה יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל יורשין כתובתה עם חצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל חייבין בקבורתה הואיל והם ירשו כתובתה וכתב הרמב"ן ז"ל ונראה שהוא מפרש דהויה דאביי ורבא לפרוקה דב"ש איתמר ורבא הכי קאמר אם נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע ידו עדיפא מידה דודאי ס"ל בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה הלכך לב"ש דמספקא להו זיקה אי נישואין עושה נכסי [מלוג] בחזקת יורשי הבעל הן ומיהו לב"ה פשיטא להו דאפי' אירוסין ודאי אינה עושה הלכך ל"ש נפלו כשהיא שומרת יבם ולא שנא כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב ולפיכך כתב דמשפחת בית אביה יורשין נכסי מלוג בסתם דמשמע אפי' נפלו תחתיו דבעל והוא ז"ל מפרש נכסים בחזקתן נכסי צאן ברזל כפרש"י ז"ל ומאי בחזקתן יחלוקו והרמב"ן ז"ל נראה שמסכים לדבריו חוץ מזה שהוא כתב שם שאפי' בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו אין לו פירות עד שיכנוס וזה ודאי תימה למה לא יזכה במחציתן כיון שאם מתה יורש מחציתן והראב"ד ז"ל סובר בהשגות שנכסי צאן ברזל כולם ליבם וזה כפי הפי' השני שכתבתי למעלה בנכסים בחזקתן ונכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל יחלוקו וזה כשטת רש"י ז"ל ושנפלו לה בעודה שומרת יבם כולן שלה:

גמ' שומרת יבם שמתה מי קוברה. משום דיש לה שני יורשין קא מיבעיא לן:

יורשי הבעל קוברין דהא ירתי כתובתה. כלומר ודאי קיימא לן דקבורתה תחת כתובתה והיינו תחת נדונייתה מדמוכח עובדא דההוא גברא דשכיבה ארוסתו כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה (דף נג.) הלכך אי אמרינן דנכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל וכמו שכתבתי במשנתנו שפיר קאמר דאינהו קברי לה דהא קא ירתי כתובתה ואפי' אי אמרי' דנכסי צאן ברזל בחזקת יורשי אשה אע"ג דלא תקינו קבורתה אלא תחת נדונייתה שפיר איכא למימר דכיון דיורשי הבעל ירתי עיקר כתובתה דאינהו קברי לה דאע"ג דקבורתה לאו תחת עיקר כתובה היא היינו בכתיבה דעלמא דלאו מינה דידה קא ירתי אלא משום דלא קרינא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל הא ודאי מינה דדידה קא ירית דהא מסקינן בגמ' [דף פא.] דיבם נמי כאחר דמי הלכך בין למ"ד דנכסים בחזקתן היינו בחזקת יורשי אשה בין למאן דאמר בחזקת יורשי הבעל בין למ"ד יחלוקו שפיר איכא למימר דיורשי הבעל קברי לה:

או דילמא יורשי האב קברי לה דהא ירתי נכסים הנכנסים ויוצאים עמה. ולאו דוקא יורשי האב בלחוד אלא אף יורשי האב קאמר כלומר שלא חייבו הבעל לקבור אותה תחת כתובתה אלא במי שאין לה יורשים אחרים אבל זו שיש לה יורשים אחרים יקברוה הם כדין שני יורשין דעלמא ואסיקנא דיורשי הבעל קברי לה דהא ירתי כתובתה כדתניא יורשיה יורשי כתובתה חייבים בקבורתה ותנן נמי אלמנה ניזונית וכו' אי זו אלמנה שיש לה שני יורשים. דאיצטריך לתנא למיתני אותן יורשין שיורשין כתובתה ש"מ איכא יורשים אחריני בהדייהו דלא ירתי כתובתה:

ההוא גברא דנפלה ליה יבמה. דמצוה בגדול ליבם:

בעי אחוה. הקטן ממנו למיפסלה בגיטא לזרוק לה גט ונאסרת על האחין (יבמות דף נ: ודף נב.):