ר"ן על כתובות לט.

כדתנן אם מתו מתו לו. ביבמות פרק אלמנה (דף סו.):

ואמרינן נמי בגמ'. שם:

בעל שהוריד אריסין. בנכסי אשתו ליטול מחצה או שליש ועמד וגרשה משאכל קימעא:

מהו. שיטלו האריסין כפי שבחן:

אדעתא דבעל נחית. הוא הכניסם ולא היא וכי אסתלק בעל אסתלקו אינהו ולא שקלי מידי כדיניה דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל:

א"ד לאריסי קיימא. אם לא הורידם הבעל היתה היא מורידה לתוכה אריסים:

שמין לו וידו על התחתונה. הוצאה שיעור שבח כדאמרינן בבבא מציעא בהשואל (דף קא:) והכא את בעי לסלוקי בלא כלום:

ליכא מאן דטרח. ראה זה שלא היה איש משביחן וירד להם ומה הפסיד הילכך [יציאה] שיעור שבח מיהא יהיב ליה:

הכא איכא בעל. שיטרח בהם ואמרה להו אי לא נחתיתו אתון הוה איהו עביד ולא שקיל השתא מידי:

ואי בעל זה אריס הוא. ויודע בטיב אריסות שאם לא ירדו אלו היה הוא עצמו עובדה אסתלק ליה בעל איסתלקו להו והרמב"ם ז"ל הביאה ספ"י מהלכו' גזלה בבעל שהוריד אריסין ולא אכל כלום ולומר שדינם כדינו וידו על התחתונה ואפשר שהדין אמת אבל אין זה ענין הסוגיא וכתב הראב"ד ז"ל דהוא הדין לענין יורד לשדה חבירו שלא ברשות דאי בעל קרקע אריס הוא אינו נותן לו שכר טרחו אפי' בשדה העשויה ליטע אלא דמי נטיעותיו עד כאן ואפשר שאומדין כמה ירצה ליתן שלא יגע לחפור ולנטוע וזה הוא דעת הרשב"א ז"ל:

בעל שמכר קרקע לפירות. מכר לאחרים קרקע מלוג שיעשה הלוקח ויאכל פירות:

משום רווח ביתא. שיכניס הפירות לביתו ויהא מזון הבית מצוי וייטב לה:

לאו בפירוש איתמר. לא שמעה מרבא בהדיא:

תרתי אמהתא. שפחות מלוג היו ולא שמאתן לו בכתובתה:

עייל חדא מינייהו. לשרת לשניה:

אתאי. קמייתא לקמיה דרבא:

מה שעשה עשוי. ואפילו נתנה לאחר לשימושה:

ולא היא לעולם משום רווח ביתא. אית ליה לרבא תקנת פירות והא קרווח כתוב בהלכות דהא איכא אחריתי ורש"י ז"ל כתב שאף עתה היא עושה צרכי הבית ע"כ. כלומר דאע"ג דעיילה לאידך לא גרעה מארחי ופרחי ששפחות שבבית משמשות הן אפי' לפני האכסנאין:

שמא תכסיף. השדה שלא יחוש הלוקח לזבלה ולטייבה דקא סבר למחר נפיקנא מינה שאין הגוף שלי אבל בעל מצפה שמא תמות היא בחייו וירש גוף הקרקע ומשביח לה:

דמקרבא למתא. דחזיא ליה כל שעתא אי מכסיף לה אי נמי בעל אריס ויזהר שלא תתקלקל ובהני תרי גווני שמא תכסיף ליכא אבל לרבא איכא משום רווח ביתא ותו איכא בינייהו זוזי וקא עביד בהו עיסקא שהבעל עושה סחורה במעות שקבל מן הלוקח ומשתכר בהם [דלרבא הא] איכא רווח ביתא ומה שעשה עשוי והלכתא כרבא:

מתני' שומרת יבם שנפלו לה נכסים. כשהיא שומרת יבם:

בכתובתה. בעיקר כתובה ובנדוניתא שהכניסה לו ושמאתן לו בכתובה וקבל עליו אחריות ורשאי להוציאן:

ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה. הם נכסי מלוג שאין שמין אותן עליו ואינו רשאי להוציאן אלא כשנכנסה לרשותו נכנסין עמה וכשהיא יוצאה יוצאין עמה:

בש"א יחלוקו. בפרק החולץ (דף לח:) מפרש דוקא נקט יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב בנכסי מלוג אבל יורשי האב לא יחלוקו בכתובתה עם יורשי הבעל ואע"ג דנקט רישא מה יעשו בכתובתה תנייה ושבקה עד שפי' דינא כדברי ב"ה וה"ה לב"ש דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא בנכסי מלוג בלחוד:

נכסים בחזקתן. הנכסים הכתובין בכתובתה שהן צאן ברזל בחזקתן הראשונה הם עומדין:

וכתובה בחזקת יורשי הבעל. ה"ג רש"י ז"ל וכתובה בוי"ו כלומר וכתובה שהיא שאר הכתובה דהיינו מנה מאתים ותוספת בחזקת יורשי הבעל ולא פירשו במשנתינו נכסים בחזקתן בחזקת מי ותנן בפ' מי שמת (דף קנח.) כה"ג מי שנפל הבית עליו ועל אשתו בש"א יחלוקו ובה"א נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי אשה ופליגי עלה בגמרא בחזקת מי איכא מ"ד בחזקת יורשי הבעל ואיכא מ"ד בחזקת יורשי אשה ואיכא מאן דאמר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו וקי"ל התם הכי וה"ה להכא זהו דרך פרש"י ז"ל ואחרים אינם גורסין וכתובה בוי"ו אלא מתני' תני והדר מפרש וה"ק כל הנכסים בחזקתן כיצד כתובה בחזקת יורשי הבעל ומנה מאתים ונכסי צאן ברזל הכל בכלל לשון כתובה והכל ליורשי הבעל לפי שאף נכסי צאן ברזל בחזקתן הראשונה עומדים כשם שאם מתה תחת בעלה בעלה יורשה כך כשמתה תחת יבם יבם יורשה והיינו דלא בעי הכא בחזקת מי כדבעי לה בפרק מי שמת והתם בפרק החולץ פרכינן מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי ואוקמה אביי דרישא בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם וסיפא כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וקסבר אביי ידו כידה ופי' רש"י שם דאליבא דב"ה קא מתרץ דקא סברי ב"ה דנשואה ידו של בעל כידה בנכסים הלכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה שהיא ספק נשואה כדאיתא התם ידו גרועה מידה לפי שהיא בחזקת שלה היא עומדת וזה בא לירש מחדש מש"ה אמרי ב"ה דנכסים הנכנסים [והיוצאים] עמה בחזקת יורשי האב וב"ש פליגי ואמרי דנשואה ידו עדיפא מידה ובחזקת הבעל עומדים נכסים עד היום וכשמת יד היבם כידה ששניהם באים לירש ויחלוקו ורבא אמר התם דאי נפלו לה כשהוא תחתיו דבעל דכולי עלמא ידו עדיפא מידה ואפילו ב"ה מודו לב"ש שאם מת בעל יד היבם כידה [ויחלוקו] לפי שהיא ויבם באים לירש מבעל ויד שניהם שוה בהם ויחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וקי"ל (קדושין דף נב. וכ"מ) דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם ואע"ג דאמר רב פפא התם כוותיה דאביי מסתברא אנן אכללין סמכינן ונמצא עכשיו לפי שטת רש"י ז"ל דנכסי מלוג שנפלו לה כשהיא שומרת יבם כולם ליורשי האשה ומוכרת ונותנת וקיים ואפילו עשה בה מאמר דמאמר לב"ה אינו עושה ספק נישואין וכדאמר עולא בריש סוגיא דהתם ולא אשכחן מאן דפליג עליה ונכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל אם מתה יחלוקו יורשי אשה [עם היבם] ומיהו דוקא בנפלה מן הנישואין אבל מן האירוסין אינו יורשה דלא עדיף מאחיו דאתי מכחו ואע"ג דאיהו לא בעי חופה [ואיהו בעי חופה] מ"מ לא מצי לירש מה שאין לו [לאחיו] ואפשר ג"כ שמוכרת לכתחלה וכדאמר עולא התם רישא בשנפלו לה מן האירוסין דזיקת אירוסין עושה ספק אירוסין כלומר שאין דינה כארוסה כלל ולא אשכחן מאן דפליג עליה דעולא ועיקר כתובה ותוספת כולן ליורשי הבעל ובנכסי צאן ברזל יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי אשה: