ר"ן על כתובות כט:

אין לו ואינו רוצה להתפרנס. אין לו משלו ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה נותנין לו לשם הלואה ושוב אין מבקשין ממנו אם יפרע מעצמו יפרע ואם לאו אין חוששין לו:

יש לו ואינו רוצה להתפרנס. משלו אלא משל צדקה נותנין לו לשם מתנה כדי שלא יסכן בעצמו מחמת קמצנותו וחוזרין ונפרעין ממנו לאחר מיתה אבל מחיים לא דא"כ שוב לא ירצה ללוות ויסגף עצמו ברעב:

אין נזקקין לו. ואם ימות ימות:

המסמא את עינו. מראה את עינו כאילו היא סמויה. מקפח את שוקו. כאילו שוקו נכווצה:

מצבה את כריסו. כאילו כריסו נפוחה מלשון ואת בטנך צבה (במדבר ה׳:כ״א):

תנן התם. בסוף פאה:

אין מחייבין אותו [כו']. רישא דמתני' מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה כו'. אין מחייבין אותו למכור וכו'. להשלים ר' זוז כדי שלא יטול:

במחרישא דכספא. כלי שהוא עשוי להתגרד בו כדאשכחן בסוף חבית (דף קמז:) רב שמואל בר יהודה עבדה ליה אמיה מגרדא דכספא:

כאן קודם שיבא לידי גיבוי. פירש הרי"ף ז"ל והוא הנכון ורש"י ז"ל פירשה בענין אחר ואינו מחוור:

ירושלמי (פרק ח דפאה ה"ז) היה משתמש בכלי זהב נותנין לו כלי כסף כלי כסף נותנין לו כלי נחושת כלי נחושת נותנין לו כלי זכוכית והא תניא היה משתמש בכלי מילת נותנין לו כלי מילת כאן בגופו כאן בשאינו גופו:

מתני' לדעתה. רבותא קמ"ל דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה:

מה שראוי להנתן לה. כתב רש"י ז"ל עישור נכסים ואפשר דת"ק ה"ק מה שראוי לינתן לה לרבי יהודה לפי אומדנא דאב ולרבנן לפי שומת הנכסים:

אם השיא האב את הבת הראשונה ינתן . בין שהוא עשיר [בין שהוא עני] בין שהוא פחות בין הוא יותר כך כתב רש"י ז"ל:

אלא שמין את הנכסים ונותנין לה. כלומר רואין שכנגדן היאך מתפרנסות מנכסים כאלו והכי איתא בתוספתא כיצד הבנות כולן ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרין אילו היה אביהן קיים כך וכך היה נותן להן אלא רואין שכנגדן היאך ניזונות ומתפרנסות ונותנין להן ר' אומר כל אחת ואחת נוטלת עישור נכסים ר' יהודה אומר אם השיא הבת הראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה ע"כ ונמצאו ג' מחלוקות בדבר ואפשר דת"ק דמתני' כרבי ס"ל וכדברי רש"י ז"ל [ואני אומר] אנן לא נעייל נפשין בהכי כלל ואין במשנתינו אלא שני מחלוקות ומיהו בגמ' מייתי לה דעתא דרבי דנוטלת עישור נכסים:

גמ' לפרנסה שמין באב. בת יתומה שבאת לינשא נותנין לה נדוניא כפי אומד שאנו בקיאים באביה ותרן או קמצן:

עני בדעת. אין בדעתו ליתן לה נדונית עשיר אלא נדונית עני נוטלת עישור נכסים ולא שמין באב:

הא דאמידניה הא דלא אמידניה. הא דאמרי' עישור נכסים בדלא אמידני' לאב שלא גר בינינו ולא עמדנו על סוף דעתו אם ותרן אם קמצן:

חזינן לגאון דכתב וכו'. זהו דעת ר"ח דלא אזלינן בתר אומדנא דאב אלא לפחות מעשור נכסים אבל לא להוסיף והביא ראיה מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (דף נב:) מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסים וכיון שכן אין לנו כח להוציא מן היתומין אלא בראיה ברורה ואנן לא אשכחן דאזלינן בתר אומדנא אלא לפחות וכמעשה דרבי דנתן לה אחד משנים עשר בנכסים ועוד הביאו לו ראיה בתוספות מדאמרינן בפרק הניזקין (דף נא.) והא פרנסה דמקיץ קיצא ואם איתא דשמין באב בין לפחות בין להוסיף הא לא קיצא כלל אבל אי אמרינן דאין שמין כלל באב אלא לפחות קרינן לה קיצא לפי שאי אפשר להוסיף יותר מעישור נכסים ודחו ראיות אלו דההיא דנערה שנתפתתה אינה אלא לומר שמי שבא לימלך כמה יתן לבתו אין מזקיקין אותו לתת יותר מעישור נכסים דהתם בחייו קאמרינן ועובדא דרבי שפיחת מן העישור מעשה שהיה כך היה ואה"נ ששמין באב אפילו להוסיף וההיא דפרק הניזקין נמי לאו ראיה היא דכיון דהיכא דלא אמדיניה יהבינן ליה עשור נכסים הא קיצא ואי אמדיניה ג"כ הא קיצא במאי אמדיניה ויכולין הלקוחות לעמוד על אומד דעתו וכיון שדחינו ראיות הללו מסתברא דשמין באב בין לפחות בין להוסיף כפשטא דמימרא דשמואל הכי משמע וזהו דעת הגאון האחר שהביא הרי"ף ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק כ' מהלכות אישות ורש"י ז"ל והראב"ד והרמב"ן ז"ל ואני תמה היאך נלך אחרי דעתו של אב להוסיף דהא לעיל בפרק נערה שנתפתתה (דף נב:) אמרי' מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ופרכינן עלייהו מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא ומהדרינן הא נמי דאורייתא היא ועלה אמרינן ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסי [ומשמע] ודאי דה"ק עד כמה מחייב ושרי דליכא משום עבורי אחסנתא ומהדרינן עד עישור נכסי אבל טפי מהכי לא וכעובדא דרב פפא דאיעסק ליה לבריה בי אבא סוראה דמשמע בהדיא דלרבות בפרנסה אסור וכיון שכן אם האב עשה שלא כהוגן להוסיף על העישור בבת ראשונה היאך נכוף את היתומים בכך באחרות וכי זיכה אותן האב מחיים או בשעת מיתה אבל לר"ח ז"ל אתי שפיר דכיון שאמדוהו מסך מועט עד עישור ראוי לילך אחר דעתו של אב ולפיכך נראה לי דברי ר"ח ז"ל והיכא דאמדיניה לאב משמע דבין מקרקעי בין מטלטלי יהבינן לה וראיה לדבר מדאמרינן בפ' נערה שנתפתתה (דף נ:) רב זן מחטי דעליה ואמרינן פרנסה הואי וכדשמואל דאמר שמואל לפרנסה שמין באב. כלומר דכיון דבתר אומד דעתו אזלינן מטלטלי ומקרקעי שוין בכך ואמרי' נמי התם דשמואל זן ממטלטלי ואמרינן דשמואל לטעמיה דאמר לפרנסה שמין באב אלמא דלשמואל דאזל בתר שומא דאב אפילו ממטלטלי אית לה ומה שלא כתב הרי"ף בהלכות ההיא דרב זן מחטי דעליה מפני שסמך לו אהא דשמואל דאמר לפרנסה שמין באב וזה שלא כדברי הרב בעל הלכות ורב אחא ז"ל שכתבו לפרנסה שמין באב ה"מ ממקרקעי ולא ממטלטלי כדרבא דאמר ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה כדאיתא לקמן בסמוך [דף סט:] ואין דבריהם מחוורין דכיון דלא אשכחן לרבא דפליג בהדיא אההיא דשמואל ואיכא לשווינהו בסברא תריצא לא מפלגינן בינייהו וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר. ויש לי לדקדק אם איתא דלשמואל אין שמין באב אלא לפחות היכי מוכחינן מינה דאזלינן בתר אומדנא להגבות אפילו מן המטלטלין ובשלמא אי אמרינן דאפילו להוסיף שפיר ולאו קושיא היא דבתר אומדנא דאב אזלינן בכל מה שהוא עושה כהוגן ואין בין קרקעות למטלטלין [לענין כו'] עבורי אחסנתא אדרבה עיקר נחלה בקרקעות היא אבל להוסיף על העישור שאינו רשאי לא אזלינן בתר אומדנא דיליה: