ר"ן על כתובות יט.

ממזרת ונתינה לישראל. אע"ג דאית לה כתובה ותנאי כתובה דלמשקל ולמיפק לית לה תנאי כתובה דפרקונה דמעיקרא לא אישתעבד לה:

שאין אני קורא בה ואותבינך לאנתו. שזהו תנאי כתובה לישראלית:

רבא אמר כו'. בממזרת ונתינה כאביי סבירא ליה דלא אשתעבד לה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו ובאלמנה לכהן גדול פליג עליה ואמר דמעיקרא נמי לא אשתעבד לכהנת ואהדרינך למדינתיך אלא מחמת שאסרתה השביה עליו אבל לנאסרה מחמת דבר אחר לא נשתעבד דתנאי כתובה לישראל וכהן שוין אלא שהכהן מתנה עמה שאפילו תאסר עליו מחמת שבייתה לא תפסיד פרקונה. ובגמרא איפליגו ר' אליעזר ור' יהושע במדיר את אשתו ואח"כ נשבית דר"א סבר דפודה ונותן לה כתובתה ורבי יהושע סבר דנותן לה כתובתה ואינו פודה ומפרש רבא לפלוגתייהו במדיר בין אשת כהן דמעיקרא בשעת התנאי קרינא ביה ואהדרינך למדינתיך מחמת שביה ולבסוף איכא איסור דבר אחר ובין במדיר אשת ישראל דמעיקרא קרינא ביה ואותביניך לאינתו ולבסוף לא קרינא ביה הכי דר"א אזיל בתר מעיקרא ומשום הכי פודה ור' יהושע אזיל בתר בסוף שאין התנאי יכול להתקיים ולפיכך אינו פודה ולפיכך אמרינן בגמרא דדוקא בשהדירה ולבסוף נשבית דאי אמרת נשבית ולבסוף הדירה אתי לאערומי כדי להפטר מן הפדיון ופסק הרמב"ם ז"ל כרבי יהושע בפרק י"ד מהלכות אישות אבל י"א שכיון שהרי"ף ז"ל לא הביא מזה כלום משמע דלא סבירא ליה הכי משום דלקמן [דף עא.] בפ' המדיר פסק [בסי' שט.] בנדרה היא וקיים לה איהו כמאן דאמר הוא נתן אצבע בין שיניה ובסוגיין דהכא נמי שקלינן וטרינן מעיקרא דאי איהו נתן אצבעו בין שיניה פודה וכיון דאית לן לעולם בנדר אפי' נדרה היא הוא נתן אצבע בין שיניה ולענין כתובה חייב ה"ה נמי הכא דחייב לפדותה כיון שהוא נותן אצבע בין שיניה הילכך קיימא לן כר"א דמיחייב ולא מטעמיה:

מתני' חייב לרפאותה. שהרפואה כמזונות:

תרפא את עצמה רשאי. שאין אדם חייב לזון גרושתו וכתב הראב"ד ז"ל דתניא בספרי ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא וק"ו לבנות ישראל הטהורות והקדושות שאם חלתה שימתין לה עד שתתרפא ומתני' בשאינה מוטלת על המטה ע"כ:

גמ' רצה אינו פודה. דלא תקינו לה רבנן אלא חד פדיון:

מפני תיקון העולם. שלא ירגילו להעלות על דמיהן:

כנגד כתובתה. אבל יתירה מכתובתה לא דלא יהא טפל חמור מן העיקר תנאי כתובה יתר על הכתובה ופסק הרי"ף ז"ל כר"ש ב"ג בקמייתא וטעמיה מדתנן בפרק השולח (דף מה.) אין פודין את השבויים יתר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם אבל באידך פסק כרבי דפודה יותר מכתובתה ומשמע דטעמי' משום דת"ק דברייתא דלעיל קאי כוותיה [ואע"ג דלא קי"ל כוותיה] ליותר מכדי דמיה היינו משום דסתם מתני' דהשולח דלא כוותיה אבל ביותר מכתובתה נקטינן כוותיה וכדרבי [וי"א] דהכא איפשיטא מאי דבעיא לן בפ' השולח [שם] בהא דאמרינן אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהם אי הוי טעמא משום דוחקא דצבורא אי משום דלא ליתו לאיגרויי בהו והכא איפשיטא דמשום הכי הוא ולא משום דוחקא דצבורא דהא על הבעל לפדותה ולא מדחיק צבורא בהכי ואפ"ה אמרינן דלא. ולי [נראה] אפשר דכל היכא דלא מיפדו מדידהו אלא מחיובא כפודה בדוחקא דצבורא דמי ולא מפשיט בעיין:

ואם היתה צריכה רפואה הרי היא כמזונות. דתרוייהו חיותא נינהו:

רפואה שיש לה קצבה. שאינה חולה תדיר [אינה] בכלל מזונות דמזונות אין להן קצבה והלכתא כרשב"ג דר' יוחנן קאי כוותיה:

כעורכי הדיינים. אוהב אחד מבעלי הדינין ומטעים זכותו לדיין ועורך הדין לפני הדיינין לזכותו מיקרי עורכי הדיינין שעורך הדין לפניו להפוך לטובתו של זה:

מעיקרא. כשהשיאו עצה:

ולבסוף. כשנתחרט ומשמע דדוקא באלמנה אבל באשת איש אפילו רפואה שיש לה קצבה בעלה חייב לרפאותה ופשטא דמתניתין הכי מוכח דקתני סתמא לקתה חייב לרפאותה ולא מפליג בין רפואה שיש לה קצבה לרפואה שאין לה קצבה וזה שלא כדברי הרב בעל העיטור ז"ל שכתב שאף באשת איש הדין כן והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם בפרק מי שמת [הלכה ד] קריבתיה דרבי שמעון בר אבא חששא עינא אתת קמיה דרבי יוחנן אמר לה קציץ הוא אסייך מן פורניך ואי לא בעליך יהיב ליך אלמא אפי' בחיי בעלה רפואה שיש לה קצבה מתרפאת מכתובה ואפשר דאלמנה הות וכי קאמר בעליך יהיב ליך מנכסי בעליך קאמר וכן דעת הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל שחלק באלמנה פי"ח ולא חלק באשת איש פרק י"ד:

מתני' יתר על חולקהון דעם אחוהון. בני אשה אחרת אם תמותי בחיי ואירשך יטלו בניך כתובתיך ונפקא מינה שמא מרובה היא או שמא יהו בני אשה אחרת מרובים ובניך מועטים וטוב להם שיטלו כתובת אמן והמרובין כתובת אמן ואפילו הכתובות שוות:

גמ' מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין. מאחר שהבעל יורש את אשתו למה תקנו שיוריש לבניה מה שירש ממנה דהיינו נדוניא שלה:

ויתן לבתו נדוניא. יפה דאפילו מתה ירשוה בניה:

ואימא דאב לירות דבעל לא לירות כיון דטעמא משום כדי שיקפוץ ליתן לבתו היא נתקין דנדוניא דיהב אב לבתו לירתו בנים דילה אבל שאר כתובות נכסי הבעל כגון מנה מאתים ותוספת דבעל לא לירתו: