ר"ן על כתובות יח:

זה הזן בניו ובנותיו הקטנים. שתמיד יום ולילה הם ניזונים עליו והיא צדקה שאינו חייב בהם:

הון ועושר בביתו. שאין הממון כלה ואעפ"כ צדקתו עומדת לעד:

זה הלומד תורה ומלמדה. מתקיים בו הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד שטרח ללמדה לתלמידים:

זה הכותב ספרים וכו'. קיימת לו שאינם כלים וצדקתו עומדת לעד:

כשם הבנים יורשים כתובת בנין דכרין אלא מן הקרקע. לפי ששתי תקנות הללו תקנו חכמים בתנאי כתובה ולמדות זו מזו:

כתובת בנין דכרין. אינן נגבות מן המטלטלין דתנן [דף צא.] ר"ש אומר אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות אינן כלום עד שיהו שם נכסים שיש להם אחריות יתר על שתי כתובות דינר והתם מפרש לה למאי הלכתא לכתובת בנין דכרין דתנן מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואח"כ מת הוא ויתומים של כל אחת מבקשים כתובת אמן כגון שכתובה האחת מרובה או אם שתיהן שוות פעמים שבני האחת רבים ובני האחרת מועטים ואותן המועטים מבקשים כתובת אמן ויחלקוה ביניהם ובני השניה יחלקו את כתובת אמן ביניהם ובאין עליהן מכח תנאי כתובת אמן שכתוב בה בנין דכרין די יהויין ליכי מינאי אינון ירתין כסף כתובתיך כו' אם יש מותר דינר על שתי כתובות שיתקיים בו נחלה דאורייתא אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ואם לאו חולקין בשוה למנין גולגלותם דבמקום דמעיקרא נחלה דאורייתא לא תקון רבנן:

והאידנא תקון רבנן בתראי למיזן אפילו מן המטלטולין תקנת הגאונים היא זו שתקנו בכתובה ובכל תנאי כתובה חוץ מכתובת בנין דכרין שלא נמצא מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות לפיכך מעמידין אותה על דין התלמוד שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע כך כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהלכות אישות ומקצת מן הגאונים אומרים שאינה נוהגת היום כלל לפי שלא תקנו אותה אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו כדאיתא לקמן בסמוך ועכשיו הרי קופצים ונותנים יתר מדאי:

גרסי' בגמ' רב זן מחיטי דעליה איבעי להו פרנסה הואי וכדשמואל דאמר שמואל לפרנסה שמין באב ואכתוב בו בפ' מציאת האשה בס"ד:

מתני' לא כתב לה כל נכסים כו' חייב. להיות כל נכסים אחראין לה ואין יכול לומר אין לך אלא השדות הכתובות לך בשטר כתובתיך:

ובכהנת. שאינו יכול לקיימה משנשבית:

גמ' תחילתה. של בעילה:

וסופה. של בעילה:

יצר אלבשה. וגם זה אונס שבתחלת בעילה שהיא אונס הלבישה הבועל יצר:

והיא. מעוטא הוא כלומר בסתם אשה אמרתי לך טעם האיסור תלוי בלא נתפשה הא נתפשה מותרת ויש אשה שאף על פי שברצון מותרת ואי זו זו כו':

הני נשי דגנבי גנבי. שלסטים גונבים אותן מתחת בעליהם:

שריין לגברייהו. לפי שבאונס הם באין עליהן דכל דעבדן להו דממטין להו נהמא ומזמנות להם חצים לירות כשנלחמים מחמת יראה הוא דעבדן:

אבל שבקינהו. גנבים ללכת אל בעליהן ואינהו אזלן מנפשייהו אל הגנבים אסירן:

שבויי מלכות הרי הן כשבויות. שאין מי שיוציא אותן מידו:

גנובי לסטים אינן כשבויות. מוקמינן בגמ' במלכות בן נצר שכיון שאינן צווחות ודאי מתרצות שלא היה מלך גמור אלא שר ולא היה לוקחן אלא בפרהסיא דגנאי הוא לו לאונסן בצינעא אבל בלסטים דעלמא מותרת דמיטמר מאינשי ולפי שהן מתיראות שלא יהרוג אותן אינן צווחות והני דאמרינן דאינן כשבויות אין הבעל חייב לפדותן שאין אני קורא בהן ואותבינך לי לאינתו ואע"ג דאיסור שבויה גרם לה מכל מקום אין השביה עצמה גורמת אלא מפני שנבעלה ברצון ותניא נמי בתוספתא נשבית אינו חייב לפדותה במה דברים אמורים בשבויות מלכות כלומר במלכות בן נצר אבל בשבויות לסטים פודה:

אלמנה לכה"ג. קי"ל בפ' אלמנה נזונית [דף ק:] דיש לה כתובה ותנאי כתובה ההוא דלמישקל ולמיפק קאי אבל תנאי כתובה דלמיקם קמיה קאי כגון מזונות ורפואה אמרי' ביבמות דלית לה בריש פ' יש מותרות [דף פה.] והכא אשמעינן אביי דתנאי כתובה דפרקונה אית לה דמעיקרא אישתעבד לה שהרי אף לכשרה לא היה מתנה ואותבינך לי לאנתו אלא אהדרינך למדינתיך והא נמי קרי ביה הכי והא תנאי נמי למשקל ולמיפק הוא: