ר"ן על כתובות טז:

כיצד הוצאת שם רע כו'. זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה דקסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה:

והוא שאמר לעדים בואו והעידוני. בגמרא (דף מו.) פליג רבי יהודה ואמר דאע"ג דאמר להו אינו חייב עד שישכור עדים ואמרי' עלה מאי טעמא דרבי יהודה אמר רב אתיא שימה שימה כתיב הכא ושם לה וכתיב התם לא תשימון עליו נשך מה להלן ממון אף כאן ממון וגרסינן עלה בגמרא בעי רבי ירמיה שכרן בקרקע מהו בפחות משוה פרוטה מהו שניהם בפרוטה מהו כלומר לרבי יהודה מהו כיון דמרבית גמר כסף או אוכל בעינן דהוי מטלטלין כדכתיב לענין רבית או דילמא לממון הוא דגמר גזרה שוה ואפילו מקרקע נמי ואפי' פחות משוה פרוטה נמי ומכאן למדו בתוספות שהנותן קרקע ברבית מלוה אין בו משום רבית דאורייתא ואע"ג דכתיב נשך כל דבר אשר ישך ההוא לרבות כל מטלטלין הדומים לפרט אבל לא עבדים וקרקעות ושטרות והא דאמרי' בפ' בתרא דערכין (דף לא.) גבי בית בבתי ערי חומה ה"ז רבית גמורה אלא שהתורה התירתה התם היינו טעמא משום דזוזי דזביני חשיבא כהלואה ופירי דאכיל הוא שכר מעותיו אבל נתן קרקע ברבית מלוה אינו רבית של תורה וכן למדו מכאן דפחות משוה פרוטה אין בו רבית של תורה והכי מוכח מהא דאמרינן בריש פ' איזהו נשך (דף סא.) ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית ואם איתא הא אצטריך לאו ברבית לפחות משוה פרוטה שאינו בגזל אלא ודאי כדאמרינן ומיהו ודאי מדרבנן אפילו בקרקע ואפי' בפחות משוה פרוטה מתסר דלא גרע מרבית דברים:

מוציא שם רע אינו חייב עד שיבעול כדרכה ויוציא שם רע כדרכה. כר' אליעזר בן יעקב דאמר דלא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל דס"ל דברים ככתבם הילכך לא שייך למימר לא מצאתי לה בתולים אא"כ אמר דבעלתי כדרכה ומצאתיה בעולה:

והמוציא שם רע ולא בעל היה לוקה מכת מרדות מדרבנן. פי' [הערוך] [בערך מרד] מלקות דאורייתא הוא על חייבי לאוין באומד ובהתראה ובעינן מכה משולשת כדכתיב ארבעים יכנו לא יוסיף ואמרו חכמים מנין הסמוך לארבעים אבל עובר על מ"ע כגון [מכילתין דף פו.] סוכה ולולב ואינו עושה היו מכין אותו עד שתצא נפשו בלא אומד ובלא מכה משולשת וכן עובר על דברי חכמים היו מכין אותו בלא מספר ובלא אומד ולמה קורין אותו מכת מרדות מפני שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים עכ"ל נראה מדבריו דמכת מרדות הוא עד שתצא נפשו ואף הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהל' חמץ ומצה אסרו חכמים לאכול מצה בערב פסח כו' ומי שאכל מצה בע"פ היו מכין אותו עד שתצא נפשו ולפי דבריהם יש בזה חומר בדברי סופרים יותר מדברי תורה אבל ר"ם הלוי ז"ל כתב שהיו מכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה ונראין דבריו ומיהו ודאי מכת מרדות שהיא על עבירה נמשכת היו מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים אבל כל שאינו אלא כדי לעונשו על מה שעשה נראין הדברים שהיו מכין אותו כפי אומד ב"ד ולהקל ממלקות של תורה ומ"מ אין מדקדקין במכת מרדות ברצועה של מלקות האמורה במסכת מכות (דף כב:):

מתני' האב זכאי בבתו. בקטנות ובנערות:

בקידושיה בכסף. שכסף קידושיה שלו:

ובשטר. שאם קבל שטר אירוסין עליה הרי זו מקודשת:

בביאה. שרשאי למוסרה לביאה לשם קידושין ובגמ' ילפינן הכי:

וזכאי במציאתה. מפרשינן בגמ' משום איבה ופי' רש"י ז"ל דכיון [דאינו] חייב במזונותיה אי אמרת מציאתה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו ולא נהירא דבפ' שנים אוחזין (דף יב:) מוכח דאע"ג דמציאת בנו לא הויא דאב אלא בסמוך על שולחנו מציאת בתו הויא דאבוה אפילו אינה סמוכה על שולחנו דפרכינן התם גבי מציאת בנו ושפחתו העבריה האי שפחה היכי דמי אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דלא אייתי שערות אי דאיתיה לאב דאבוה הוה והא התם אינה סמוכה על שולחן אביה אלא על שולחן רבה ואפילו הכי אמר דאי איתיה לאב דאבוה הוי לפיכך נראה כפי' התוספות דמשום איבה היינו פן יקדשנה למנוול ומוכה שחין: