ר"ן על גיטין ה.

ואם תאמר משנתינו דמשמע מינה דתופס לבעל חוב אפילו במקום שחב לאחרים קנה:

כל האומר תנו כאילו אומר זכו דמי. ואין זה כשאר תופס שהרי האדון עשאו שליח לזכות בו ואע"פ שהעבד לא ידע זכין לאדם שלא בפניו וא"ת והא רבי יוחנן לית ליה תן כזכי מדאמרינן בפ' קמא דבבא מציעא (שם) א"ר יוחנן המגביה מציאה לחברו קנה חברו וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי כלומר דתנן התם ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה תירץ הר"ם ז"ל דלא אמרי' תן כזכי אלא בפרעון חוב אבל במתנה לא כדמוכח לקמן בסוף פרקין ושחרור דומיא דפרעון הוא דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוה משחרר ליה:

שמעינן מינה שהתופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים קנה. כתב הרי"ף ז"ל בתשובה דדוקא במקום דאיכא פסידא דבע"ח כגון בגוסס דאי לא תפיס ליה מפסיד מלוה לגמרי משום דהוו להו מטלטלי דיתמי ולא משתעבדי לבע"ח לדינא דגמרא אי נמי בגברא דמפסיד נכסי אי נמי עני ויורד מנכסיו ונראה לב"ד שיתפסו נכסים עד שלא יבא בעל חוב ויפסיד לגמרי בכי הא אמרינן דקנה חבירו ותקנה הוא שהתקינו הא אילו היה בע"ח אמיד ויכול לפרוע לבעל חובו מה שיש לו אצלו לא אלא הרי זה אומר לאו בעל דברים דידי את ושומעים לו ע"כ:

וה"מ לחזרה וכו'. דעת הרי"ף ז"ל ובודאי דפשטא דמתני' הכי מוכחא דמעיקרא תנן שאם רצה לחזור בשחרורו לא יחזור ובתר הכי תנן לא יתנו לאחר מיתה דמשמע דנהי שאינו יכול לחזור ביה עבדא מיהא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה אבל אי אפשר לומר כן דכיון דהאומר תנו כאומר זכו דמי הוי כאילו הגיע הגט ליד העבד (דמי) דהא בפ' התקבל (דף סב:) משמע דהאשה שאמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה דאי אמרי' תן כזכי מגורשת מיד כשיבא הגט ליד השליח ובפרק קמא דקדושין (דף כג.) נמי משמע שקונה עצמו בשטר ע"י אחרים בין לדעת בין שלא לדעת ומתניתין דהתם לענין (גט) שחרור גמור תנן ובפרק השולח (דף מ:) נמי אמרי' האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר וכן נמי מצינן זכייה אפילו בגט אשה להוציאה לגמרי כשתמצא לומר דזכות הוא לה דגרסינן בפרק האשה שלום [דף קיח:] המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסניא ליה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו וכמו שכתב הרי"ף ז"ל בסמוך ותנן בפרק ח' דתרומות העבד שהיה אוכל בתרומה ובאו ואמרו לו מת רבך או שעשאך בן חורין וכו' ר' אליעזר מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר וכולן שהיתה תרומה בתוך פיהם רבי אליעזר אומר יבלעו רבי יהושע אומר יפלטו אלמא אע"ג שלא הגיע גט לידו משוחרר הוא ומתני' דתנן האומר תנו גט לאשתי לאו ראיה דהתם לא גרסי' זה דמשמע שהוא מוסרו לשליח אלא לעדים הוא שאמר כן הא אילו מסרו לשליח ואמר לו תן ודאי גבי עבד כיון דזכות הוא יצא לחירות מיד ומה שכתב הרי"ף ז"ל דאשכחן זכייה כה"ג כדאמרינן לקמן הולך מנה לפלוני שאני חייב אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר אין ענין זה דומה לנדון זה כלל דהתם ודאי דינא הוא דלא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שיגיע ממון לידו דאי אמרינן מיפטר חוב הוא לו אבל הכא כיון דזכות הוא לעבד כשנתנו לשליח ואמר לו תן הרי הוא כאילו קבלו העבד:

המזכה גט לאשתו במקום יבם. שיש לו אח ונתכוון לפטרה ממנו:

א"ל תניתוה וחוששין לדבריה וחולצת אבל לא מתיבמת. התם בההוא פרקא תנן ביוצאה בחזקת היתר לשוק ובאה והחזיקה עצמה ליבם דחוששין לדבריה ולא אמרינן לוקמה אחזקה ותנשא דהא ודאי משקרא ומשום דסניא ליה קאמרה אלמא זימנין דלא סניא ליה ומש"ה מספקא לן וגבי מזכה גט נמי מספקא לן אי רחמא ליה דחוב הוא לה ואי סניא ליה וזכות הוא לה :

טן דו. גופים שנים :

שמעת מינה יכול הרב לומר לעבד עשה עמי מלאכה ואיני זנך. אלא חזור על הפתחים:

נותן שבתו ורפואתו לרבו. שבתו שכר בטלתו בחליו ואע"פ שנותן לו דמי ידו רואין אותו כאילו שומר קשואין ועדיין הוא ראוי לכך כשעומד מחוליו:

ורפואתו. לקמיה פריך הא בעי למיתביה לרופא. והוא הדין דנותן נזקו וצערו לרבו אלא נזקו לא איצטריך לאשמועינן דהיינו דמי ידו ופשיטא דלרבו הוא דהא אפחתיה מכספיה וצערו נמי בכלל רפואתו הוא כדמפרש לקמן דהא רפואתו היינו צערא דסמא חריפא והה"נ לצער המכה ומדקאמר דשבתו לרבו ומסיימינן בה בגמרא ואותו העבד ניזון מן הצדקה ש"מ דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך:

דאמדוהו לחמשא יומי. ליתן לרופא שכר חמשה ימים:

מהו דתימא צערא דידיה הוא. וצערא דידיה לא זכי ליה רחמנא קמ"ל דבכל שבח הבא לידו זוכה בו רבו כשורו וחמורו ואם תאמר והיכי אמרינן הכא רפואתו דידיה הוא והא תנן בפרק החובל (דף פז.) החובל בעבד כנעני שלו שפטור מכולן י"ל דאע"ג דאם חבל בו אחר נותן רפואתו לעבד הוא שחבל בעבדו פטור אי נמי דעבד ליה סמא חריפא ופטור מן המותר כדאמרינן הכא:

מתני' האומר תנו גט זה לאשתי. כתב רש"י ז"ל דלא גרסינן זה דאי הכי משמע שמסרו לשליח ואם כן הוה להו לרבנן לאפלוגי אמאי דתנן בשטר שחרור לא יתנו לאחר מיתה כיון דסבירא להו דזכות הוא וכל האומר תנו כאומר זכו דמי אלא תנו בלחוד גרסי' ובאומר לעדים מיירי ויש מקיימין הגירסא דהכא במאי עסקינן כגון שלא מסרו מיד ליד אלא הראהו לו וצוה ליתנו ושליח לא נטלו עד לאחר מיתה אי נמי אפי' נטלו לאלתר אפ"ה לא זכה עבד משום דלא אמרי' תן כזכי אלא כשמסרו לשליח מיד ליד. כך כתבו בשם ר"ת ז"ל:

לא יתנו לאחר מיתה. משום דגיטא לא הוה עד דמטי לידיה ומכי מטא לידיה הא מיית ליה משחרר ופקע ליה זכותיה:

תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה. איכא דמוקי לה בגמרא במעמד שלשתן דמש"ה זכה פלוני באותו מנה ומשמע מינה דדוקא במנה הא בגט ושחרור אפילו במעמד שלשתן לא יתנו לאחר מיתה דבכגון האי דתני במנה יתנו אמר בגט ושטר שחרור לא יתנו ובגט פשיטא דמעמד שלשתן לא מהני דלא תקינו רבנן מעמד שלשתן אלא במידי דזכות אבל במידי דחובה לא אבל בשטר שחרור צריך תלמוד אמאי לא מהני מדין מעמד שלשתן שעשו בו חכמים שאינו זוכה כזוכה אלא מכאן יש ללמוד שלא תקנו חכמים בשטר מעמד שלשתן וטעמא דמילתא משום דבשלמא בדבר שגופו ממון איכא למימר דמגו דמצי זכי לנפשיה תקינו רבנן דליזכי לחבריה אבל דבר שאין גופו ממון כשטר דלא מצי זכי ביה לא תקינו רבנן דליזכי לחבריה. זה נ"ל:

גמ' מתני' בשכיב מרע. בגמ' מקשינן [אי בבריא] אמאי יתנו לאחר מיתה דהא לא קנה משום דלא משך. ואיכא למידק ואמאי מחסרה משיכה הא כיון דמת מצוה לקיים דברי המת דאפילו בבריא אמרינן הכי כדמוכח בסוף פרקין [דף יד:] וכיון שכן תנא שפיר יתנו לאחר מיתה תירץ ר"ת ז"ל דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא כשמוציא הדבר מרשותו ומניח ביד אחרים כההיא דהמשליש מעות לבתו וההיא דתנו לבני שקל בשבת כדאיתא בפרק מציאת האשה (דף סט:) אבל כשאינו מוציא מרשותו ומניחו ביד אחרים לא דאי לא תימא הכי מתנת שכיב מרע במקצת (ב"ב דף קנא:) אמאי בעיא קנין והא מצוה לקיים דברי המת וכי תימא משום מצוה לא מהני דאין כופין ליורשין והא אמרינן בפרק השולח (דף מ.) פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח דמצוה לקיים דברי המת דאלמא משום הך מצוה כופין אלא ודאי היינו טעמא דבעיא קנין משום דכיון שאין הדבר יוצא מרשותו לא מצי למיתי עלה משום מצוה לקיים דברי המת וכי תימא והא שפחה לא הוציאה מרשותו ואפ"ה אמרינן בה דמצוה לקיים דברי המת י"ל דשניא היא דזכו בה שמים וזכתה היא בעצמה ועדיפא ממוציא דבר מרשותו ומניח ביד אחרים ולא מחוור דבתוספתא דבתרא תניא תנתן שדה פלוני לפלוני רבי אומר זכה וחכ"א לא זכה וכופין את היורשין [לקיים מצות המת אלמא אע"פ שלא הוציא דבר מרשותו מצוה] לקיים דברי המת לפיכך תירץ הרמב"ן ז"ל דליכא פלוגתא בין מוציא מרשותו או לא אלא (כדאמרינן מצוה לקיים דברי המת. אבל העיקר הוא) כי אמרינן מצוה לקיים דברי המת דוקא בממנה שליח או במצווה ליורשיו עשו אתם כך וכך מנכסיי דבכה"ג כי מת מצוה לקיים דברי המת וזהו שאמרו לקמן בהולך מנה לפלוני שמצוה לקיים דברי המת וזהו דין משליש מעות לבתו וזהו דין האומר תנו שקל לבני בשבת שהוא מצווה לעשות כן והיינו דאמרינן נמי דכי אמר יעשה לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח אבל באומר הריני נותן מנה לפלוני במתנה אין אומרים מצוה לקיים דבריו שהוא לא ציוה ליתן אלא (אם) הוא נתן מתנה אם קנה מן הדין קנה ואם לא קנה אין מצוה לקיים מה שאמר ולפיכך אמרו דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ודאמרינן לקמן [דף יד:] הכא במאי עסקינן בשכיב מרע ובפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן קא מפלגי דמשמע דבנותן הוא ואפילו הכי א"ר יהודה הנשיא דמצוה לקיים דברי המת התם היינו טעמא משום דכל שאמר תנו או הולך יש בלשון הזה לשון צואה ולשון מתנה כדאמרינן התם פרק מי שמת (דף קמז:) עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל לפלוני ויאכל פירותיו והיינו מתנה אבל כל שאמר יטול ויחזיק ויקנה וכל לשון מתנה שאין בו לשון צואה לבנים אין אומרים בו מצוה לקיים דברי המת וכי תימא והא מתניתין תנו קאמר ולוקמה משום מצוה לקיים דברי המת לאו קושיא היא דמתני' לאו במצווה עסקינן דאי הכי בשטר שחרור נמי יתנו לאחר מיתה אלא על כרחין במוסר דבריו לעדים עסקינן שאמר הוו עלי עדים ותנו לפלוני מנה שאני נותן לו במתנה ולי נראה דאפילו נימא דהאי תנו כפשטה דמתני' אפ"ה על כרחיך כי תנא יתנו לאחר מיתה [היינו משום דמשעת] דבורא זכה בו ולא משום מצוה ונפקא מינה ביתומים קטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו דהא דומיא דרישא דקתני לא יתנו לומר שלא זכו מחמת דבורו קתני דתנו מנה דזכה מחמת דבורו דבכה"ג בלחוד הוא דאיכא לאיפלוגי בין שטר שחרור למנה ומש"ה דייקינן והא לא משך והיאך זכה בהן מעתה ולא עוד אלא דאפשר דסבירא לן דאומר תנו אין משמעו לשון צוואה אלא לשון מתנה בלבד דלית בה משום מצוה לקיים דברי המת ובירושלמי ראיתי שנחלקו בה דגרסינן בפרקין [הלכה ה] תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת רבי אומר לא זכה וחכמים אומרים זכה וכופין את היורשין לקיים דברי המת א"ר זעירא בסתם חלוקים מה אנן קיימים אם באומר שחררו אף רבי מודה אם באומר כתבו ותנו אף רבנן מודו אלא אנן כן קיימים באומר תנו רבי אומר האומר תנו כאומר כתבו ותנו ורבנן אמרו האומר תנו כאומר שחררו ואם תאמר ובההוא עובדא דאיסור גיורא (ב"ב דף קמט.) דהוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא ואמר רבא היכי ליקנינהו רב מרי להני זוזי לימא מצוה לקיים דברי המת תירץ ר"ת דבגר לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת דכל דאיתיה בירושה מצוה לקיים דברי המת הואיל ולא פסק כחו מאותו ממון דמכחו באין יורשין אבל גר דליתיה בירושה ופסק כחו מממונו אין מצוה לקיים דבריו וכה"ג אמרינן התם כל דאיתיה בירושה איתיה במתנת ש"מ והרמב"ן ז"ל תירץ דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא ביורשיו ומקבלי מתנתו כענין עשו לה קורת רוח ותנו שקל וכן משליש מעות לבתו שכיון שמכח מתנתו זכתה בהן אסור להם לעבור על מצותו אבל רבא בזוזי דאיסור מן ההפקר זכה בהן ולא אמרינן מצוה לקיים דברי המת בנכסי אחרים: