ר"ן על גיטין ד:

אי הכי ממשעבדי נמי לית ליה קלא. לפי שאין חותמין ישראל דסהדי דחתימי בשטרי אינהו מפקי לקלא ולפיכך אין הלוקח נפסד דאמר לא הוה ידענא דמשעבד לך ובפ' שני אמרינן דאי חתימי עלה ישראל טריף ממשעבדי:

מתני' האומר תנו גט זה לאשתי וכו' אם רצה לחזור בשניהם. קודם שהגיע הגט ליד האשה והעבד יחזור ואין השליח יכול לזכות בהם לצרכם דחוב הוא להם כדמפרש לקמן:

וחכ"א בגיטי נשים. יכול לחזור:

אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו. הילכך זכה השליח בהם לצרכו:

שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי. הילכך כי משחרר ליה לא מפסיד מזונות דבלאו הכי נמי אי בעי לא זיין אבל אם רצה שלא לזון את אשתו אינו רשאי הילכך כי מגרש לה מפסדה למזוני:

והלא הוא פוסל את עבדו בגט זה מן התרומה. אם של כהן הוא אלמא חוב הוא לו:

אמרו לו מפני שהוא קניינו. מפרשינן לה בגמ' [דף יב:] דר"מ ה"ק להו לרבנן השבתוני על המזונות. כלומר דכיון שאינו חייב לזונו זכות הוא לו מה תשובה תשיבוני על התרומה שהרי כ"ז שלא שחררו הוא הולך ואוכל תרומה בכ"מ בשביל רבו וכי תאמרו אי בעי זריק ליה גיטא כלומר ברה"ר בתוך ארבע אמות ופסיל ליה בעל כרחו שהרי משוחרר הוא זו אינה ראיה דשביק ליה ועריק ליה ואזיל ליה לעלמא ולא יכול לפסלו בגט [שהרי עבד כהן שברח אוכל בתרומה] ואהדרו ליה רבנן לר"מ מפני שהוא קניינו. כלומר טעמא מאי עבד כהן שברח אוכל בתרומה מפני שהוא קניינו דכהן הילכך אי בעי כהן שיפסל עבדו שקיל ארבעה זוזי מישראל ומקני ליה ניהליה כל היכא דאיתיה ושוב אינו קניינו של כהן ומפסיל:

גמ' התופס לבעל חוב. אדם מן השוק שתפס מטלטלין של ראובן מן השוק לצורך שמעון שהוא בעל חובו:

במקום שחב לאחרים. כלומר שמפסיד בתפיסתו זו ללוי דהוי נמי בעל חובו דראובן לא קנה:

וא"ת משנתינו. דקתני בשחרורי עבדים אם רצה לחזור לא יחזור ומשמע לן דהיינו טעמא לפי שהשליח תופס שטר שחרור בשביל העבד ואע"פ שהוא חב לאחרים דהיינו רבו ונראה לי דהשתא סבירא לן דכי תנן רצה לחזור בשחרור לא יחזור היינו כשהשליח אומר אני זכיתי לו דאי לא תימא הכי היכי אמרי' דתופס לבע"ח קנה מנ"ל דשליח זה יהא רוצה לתפוס לעבד אלא ודאי כדאמרן ומיהו במסקנא דמסקינן כל האומר תן כאומר זכי דמי אין צורך לכך. והקשה ר"י ז"ל אפילו אמרינן דתופס לב"ח קנה היכי שייך הכא דהתם היינו טעמא מפני שהוא שלוחו וקונה אפי' בע"כ לפי שהוא חייב לו והוי כאילו היה תופס הוא בעצמו אבל כאן אפילו העבד עצמו אינו יכול לעכב את האדון מלחזור בו אילו היה נותן לו גט שחרור על דעת שלא ישתחרר בקבלה זו שהרי אינו חייב לשחררו ואם כן למה יעכב את האדון מלחזור כיון דהשתא ס"ד דתן לאו כזכי דמי ועוד מה חייב האדון לעבד דחשיב ליה תופס לבע"ח ואי חשיב חוב משום דעביד ליה ניחא נפשיה א"כ היכי חשיב חב לאחרים [דהא אינו חב אלא לרבו ואיהו חייב קרית ליה] תירץ ר"י ז"ל דמשום דעביד ליה ניחא נפשיה חשיב כקצת חוב ואעפ"כ כיון שאין האדון חייב לו כלום חשיב ליה חב לאחרים. והכי פירושא בשלמא אי תופס לבע"ח קנה אין תימא אם גם כאן קנה בקבלה זו לענין שלא יוכל לחזור משום דעביד ליה ניחא נפשיה רוצה הוא שיהא בע"ח בכך שיוכל לעכבו מלחזור שאע"פ שלא נתכוון המקבל לכך דעתו הוא לקבל כרצון האדון אבל אם התופס לבע"ח לא קנה כ"ש זה שאינו בע"ח אלא דעביד ליה ניחא נפשיה שיוכל האדון לחזור בו. ודברים הללו רחוקים בעיני הרבה ועוד דא"כ היכי בעינן למילף מהכא דתופס לבע"ח קנה שאני הכא שהאדון נותנו על דעת כן. ולי נראין דברים כפשטן דממתני' שמעינן דכל אדם מדעתו יכול לעשות שליח לחבירו שיעמוד במקומו ומש"ה כיון שהאדון אמר תן שטר שחרור לעבדי הרי שליח יכול לומר הריני עושה עצמי שליח קבלה שלו והרי הוא כאילו עשאו עבד שליח לכך ומינה בעינן למילף דתופס לבע"ח קנה לפי שהתופס יכול לעשות עצמו כאילו עומד במקומו של בע"ח. וכתב רש"י ז"ל בפ"ק דב"מ (דף י.) עלה דהא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה היינו טעמא משום דלאו כל כמיניה שיחוב לאחרים מאחר שלא עשאו נושה שליח ונראה מדבריו שאם עשאו שליח מהני וליתא מדגרסי' בפרק הכותב (דף פד:) יימר בר חשו הוה מסיק זוזי בההוא גברא שכיב ושבק ארבא אמר ליה לשלוחיה זיל תפסה ניהליה אזל תפסה ניהליה פגעו ביה רב פפא ורב הונא בר יהושע אמרי ליה את תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אלמא אף על גב דשויה שליח דא"ל זיל תפסה ניהליה לא קנה. עוד יש ראיות אחרות וכתבתים בפ"ק דב"מ: