ר"ן על גיטין מט:

אגוריות. אסיפות כמו (משלי י) אוגר בקיץ:

לפניהם. קאי אשבעים זקנים שעלו עמו בהר כדכתיב (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה וכו' ואע"פ שנכתבה פרשה זו אחר מתן תורה קודם מתן תורה נאמרה ונבנה המזבח והעלו העולה והשלמים ובאותו דם נכנסו לברית כך פירש"י ז"ל ור"י ז"ל אומר דאאלהים טובא דכתיבי בפרשה קאי והכי משמע בריש החובל [דף פד.] דמאלהים נפקא לן מומחין דאמרינן התם מ"ש נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור דלא דאלהים בעינן וליכא אלמא מאלהים נפקא לן מומחין ואפ"ה איצטריך לפניהם דאי מאלהים גרידא לא הוה ממעטינן הדיוטות אלא ממה שכתוב בפרשה להכי איצטריך לפניהם דקאי אאלהים לומר שבכל משפט בעי מומחין ועישוי דגיטין משפט הוא:

דבר אחר לפניהם ולא לפני הדיוטות. וא"ת דהכא משמע דקרא מיירי בכשרין לדון ואילו בפ"ק דקדושין (דף לה.) ובב"ק (דף טו.) דרשינן מיניה דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה ואשה ודאי פסולה לדין דהתנן בפרק בא סימן (דף מט:) כל הכשר לדון כשר להעיד וכיון דאשה פסולה להעיד כדמוכח בהחובל [דף פח.] ובפרק שבועת העדות (דף ל.) ממילא פסולה לדון. תירצו בזה דכלל דפ' בא סימן באיש בלחוד מיירי דכל איש הכשר לדון כשר להעיד אבל אשה כשרה לדון אע"פ שפסולה להעיד ודבורה תוכיח דכתיב (שופטים ד) והיא שופטה את ישראל. וליתא דבירושלמי דיומא [פ"ו הלכה א] אמרו מעתה דאין אשה מעידה אינה דנה ומדבורה לא איריא דשמא לא היתה דנה ממש אלא שהיתה מלמדה להם דבר המשפט או שמא מקבלים היו אותה עליהם. ובעיקר קושיין נ"ל דנהי דלפניהם קאי אמומחין אפ"ה כיון שלא פי' הכתוב מי יהיו הנדונין ולא כתב דבר אל בני ישראל וכיוצא בו כמו שכתוב בשאר מצות ממילא השוה אשה לאיש:

אנן שליחותייהו קא עבדינן. ואפילו בזמן שאין מומחין בארץ ישראל מסתמא שליחותא דקמאי קא עבדינן ובפרק החולץ [סוף דף מה:] נמי קאמרינן מי לא טבלה לנדתה ומי לא טבל לקרויו ומאן יהיב להו רשותא בהכי אלא מסתמא אמרינן דשליחותייהו עבדינן:

מידי דהוה אהודאות והלואות. דעבדינן שליחותייהו משום שלא תנעול דלת בפני לווין כדאיתא בריש סנהדרין [דף ג.] וגיטין נמי דומיא דהודאות והלואות נינהו דאי לא [לא] מינסבן לגברי והוו להו בנות ישראל עגונות:

אי הכי גזלות וחבלות נמי נעביד שליחותייהו. ואנן אמרינן בשמעתא קמייתא דסנהדרין [שם] דבעינן מומחין וא"ת דהכא משמע שאין דנין גזלות בבבל ובכמה מקומות בתלמוד משמע שהיו דנין כדאמרינן (בב"ק דף צו:) ההוא גברא דגזל אפדנא מחבריה ובפ"ק דב"מ (דף ה.) אמרינן ההוא רעיא דכל יומא הוה מפקדי ליה חיותא בסהדי תירצו בתוס' שהיו דוחקין אותו ע"י הקבעת זימנא לא"י כדאיתא בסוף פ"ק דב"ק [דף טו:] ועוד אומר ר"י ז"ל דגזלות שע"י חבלות הוא דקאמר דאין דנין [בבבל כגון שחבל בחבירו וגזלו]:

כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא כהלואה וגט ומיהו בפרק החובל (דף פד:) מסקינן דתרתי בעינן שכיחא ואית בה חסרון כיס ושם אפרש בס"ד:

במילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו. וא"ת [אם כן] היאך היו מקבלין גרים בבבל דהא גר בעינן שלשה מומחין דמשפט כתיב ביה כדאיתא בהחולץ (דף מו:) וגירות לא שכיחא דהכי אמרינן לעיל בפרקין [דף פה.] בגמ' עבד ועובד כוכבים נמי עבדי דמגיירי ומהדרינן גירות לא שכיחא ואילו בפרק החולץ [שם] מוכח בהדיא שהיו מקבלין גרים בבבל ונ"ל דבממונא הוא דאמרינן דלא חיישינן במילתא דלא שכיחא למעבד שליחותייהו אבל להכניס אדם תחת כנפי שכינה אע"ג דלא שכיח עדיף טפי מממונא דשכיח:

מתני' יצא שמה בעיר מקודשת. פנויה שיצא עליה קול פלונית מקודשת היום לפלוני ויש דברים נראין כדמפרשי אמוראי בגמ' [דף פט.]:

הרי זו מקודשת. ולא תינשא לאחר בלא גט:

מגורשת הרי זו מגורשת. ליכא לפרושי שאם יצא הקול על אשת איש שהיא מגורשת שנתירנה להנשא לשוק דמשום יציאת קול לא שרינן אשת איש לעלמא אלא משמע דה"ק שאם נשאת אשה בחזקת אלמנה לכהן ואח"כ יצא עליה קול שנתגרשה קודם מיתת בעלה דמחזיקין אותה כמגורשת ואסרינן לה עלויה ובגמרא פריך עלה:

ובלבד שלא תהא שם אמתלא. שלא יבא עם הקול של קידושין או גירושין משל וטעם שהוא שובר את כח הקול:

גירש פלוני את אשתו על תנאי. זהו שובר של גירושין שמא לא נתקיים התנאי:

זרק לה קידושיה וכו'. זהו אמתלא של קדושין והוא הדין איפכא:

גמ' מגורשת ואסרינן לה אגברא. בתמיה ואמגורשת דתנן במתני' קאי וכי אשת כהן שיצא עליה קול שגירשה בעלה קתני במתני' דחיישינן לקלא ואסרינן לה עליו. והא אמר רב אשי כל קול שיצא על האשה משנשאת ולא יצא עליה קודם נישואין לא חיישינן ליה. כגון אם נשאת לכהן ויצא עליה קול שהיתה זונה או גרושה לא מפקינן לה מיניה אלא בעדות ברורה וזו נשואה ועומדת היא ולא מצי לתרוצי דמיירי כשהיתה בחזקת אלמנה ויצא עליה קול שהיא גרושה שאוסרין אותה לינשא [לכהן] דאי הכי פשיטא ומרישא שמעינן לה:

ה"ק וכו'. האי קול דמגורשת ארישא קאי אשה פנויה שיצא עליה קול מקודשת חיישינן לה ואסורה לינשא אלא לאותו האיש:

חזר ויצא עליה קול מגורשת. שגירשה אותו פלוני שיצא עליה קול בקדושיו הרי זו מגורשת ואסורה לכהן ומותרת לעלמא:

מ"ט הרי קול. ששמענו תחלה שוברו עמו. ונראה מדברי רש"י ז"ל שאפילו יצא קול שני של גירושין אפי' מכאן ועד י' ימים מהני דאע"ג דלקמן מסקינן דבאמתלא לא שריא אלא כשהיא יוצאת כאחד עם [קול] הקדושין התם היינו טעמא לפי שהאמתלא היינו על תנאי וכיוצא בו הפך הקול הראשון שהיה סתם אבל קול של גירושין אינו סותר כלל קול הקדושין אבל הראב"ד ז"ל כתב אף בגרושין בעינן שיצא קול הגירושין עם הקדושין כדי שיהא שוברו עמו:

והא דקתני סיפא ובלבד שלא תהא שם אמתלא אי זו היא אמתלא וכו'. כתב הרמב"ן ז"ל דלאוקימתא דרב אשי לאו ארישא קאי דאפילו יצא קול מקודשת ומגורשת על תנאי [ודאי דמבטלינן ליה לקלא] קול ושוברו עמו הוא ושריא לעלמא דהא חזינן לקמן בשמעתין בגמ' דלא חשו רבנן לספיקי דקלא כלל דאמרינן ההיא דנפק עליה קלא דאיתקדשה בציפא דתוחלא בעינא דבי שיפי שלחה רב אידי בר אבין לקמיה דאביי כה"ג מאי א"ל אפילו למ"ד לא מבטלינן קלא בהא מבטלינן קלא מימר אמרי עיינו רבנן בקידושין דלית בהו שוה פרוטה. ואמרינן תו ההיא דנפק עליה קלא דאיקדשה לחד מבי פלניא אמר רבא אפילו למ"ד לא מבטלינן קלא בהא מבטלינן מימר אמרי עיינו רבנן בקדושי וקדושי קטן הוו אלמא אע"פ שלא בדקו הדבר כלל כיון שהיה איפשר להם לתלות תלו להקל שלא חשו לקול אלא כשהוא בלא שום שובר שמא יוציאו לעז על המשפחות ואף כאן תולין שמא נתקיים התנאי [והרי היא מגורשת] והוי שובר לקול דקדושין אלא מתני' הכי קתני מקודשת ומגורשת הרי זו מגורשת ואסורה לכהן ואימתי חששו לקול במקום שאין שם אמתלא אבל בקול שיש אמתלא כגון שהוציאו קול על האשה שנתגרשה על תנאי ואח"כ מת בעלה וכן בקדושין אין חוששין לאותו קול. אבל הראב"ד ז"ל פירש דאגופה דרישא קאי שאם אמרו מקודשת סתם ומגורשת על תנאי אין קול זה דגירושין שובר לקידושין וחוששין לה וכתב הרמב"ן ז"ל שלדעת הראב"ד ז"ל איפשר שלא תלו לקמן בשמעתין בקדושי קטן ובפחות משוה פרוטה אלא לומר שאם בדקו ונמצא כן מבטלין הקול דמימר אמרי הכי ולא חשדי להו ואינו נראה דהא לא חזינן בגמ' דבדקו עלה דמילתא כלל אלא בסתם תלו להקל והא דאמר רבא אפילו למ"ד לא מבטלינן קלא הכא מבטלינן היינו לומר שאפי' לדברי המחמיר שלא לבטל אפי' בידיעה גמורה הכא מבטלינן בסתמא אלו דבריו ז"ל ול"נ דודאי הנהו עובדי מוכחי דבסתמא תלינן לקולא ואעפ"כ לישנא דמתני' מוכח דאגופא דרישא קאי וכדברי הראב"ד ז"ל ואין הנדון דומה לראיה שכל שהקול יוצא תחלה באמתלא וזו בחזקת פנויה עומדת אין לבן של בני אדם מתיישב שתהא מקודשת ובכל מאי דאיכא למיתלי תלו ומש"ה אמרינן דמימר אמרי עיינו רבנן בהו בקדושי וכו' אבל כשקול קדושין יוצא בלא אמתלא ומחזיקין אותה במקודשת גמורה לא תצא מלבן מחזקת מקודשת מחמת קול גירושין שיש בו ספק ולא אמרינן עיינו רבנן בגיטא ומעליא הוה אדרבה אמרינן אם איתא דעיינו קלא הוה לה למילתא כיון שמתחלה החזיקו אותה במקודשת גמורה ובהכי אתייאן מתניתין ועובדי דגמרא כפשטייהו:

לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות. כדרך המתקדשות שנוהגות שמחה ואור נר כדאמרינן בסנהדרין (דף לב:) אור הנר בברור חיל משתה שם: