ר"ן על גיטין מה:

ת"ש דאתקין רב בגיטין איך פלוני בר פלוני פטר ותריך. האי לישנא לאו דוקא דכיון דספר מקנה בעינן צריך שידבר הוא כדאמרינן (יבמות דף קטו:) בההוא גיטא דאישתכח בנהרדעא אנא אנדרונילא דנהרדעא פטרית ותרוכית יתיכי:

וליטעמיך כולהו קאמר. כל שאר הדברים הנזכרים בגט [כלום] הזכירם רב בתקנה זו אלא אע"פ דלא אדכרינהו רב בעינן דנכתבינהו הכא נמי ודן בעינן ומיהו רב לא הוצרך לתקן אלא אלו כדמפרש ואזיל. ומסתברא דצריך ליזהר לכתוב ודן בראש הגט או בסופו כדי שיהא מוכיח דאכולא מילתא קאי:

מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי. דאמר א"צ לכתוב בגט דשכיב מרע מהיום דזמנו של שטר מוכיח עליו ולא הוי גט לאחר מיתה לכך בא רב ותיקן בכל הגיטין להיות כל הסופרים זהירין בו ואע"ג דקי"ל [דף עב.] כרבי יוסי בעינן לאפוקי נפשין מפלוגתא שיצא הדבר בהיתר ולא יצא (בפיסול כלומר) שם פיסול במשפחות ישראל כך כתב רש"י ז"ל כאן וכבר כתבתי בזה סברות למעלה [בסוף פרק מי שאחזו]:

ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה [דף פג:] רבא מרב נחמן היום אי את אשתי ולמחר את אשתי וכו'. ואע"ג דפשט ליה כיון דפסקה פסקה אפילו הכי לא נעביד הכי שלא להוציא לעז על הגט כך כתב רש"י ז"ל וכבר כתבתי למעלה [בפרק זה] שהרמב"ם ז"ל חולק בדבר:

והרי"ף ז"ל כותב בכאן טופס הגט ונוסחי ההלכות בזה מתחלפות שבקצתן כתוב איך אנא פלוני בר פלוני דממתא פלוני וכל שום אחר וחניכה דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי וכן כתוב בנוסח הגט. שכתב הר"ם במז"ל בפ"ד מהלכות גירושין אלמא ס"ל דצריך למכתב וכל שום בשמא דאבוה כשם שצריך למכתב בשמו [וכן בשם עירו ושם עירה ושם עיר אבותם צריך למכתב וכל שום] לפיכך היה הוא מיהודה ואביו מגליל צריך לכתוב אנא פלוני דמיהודה בר פלוני דמגליל. אבל הרמב"ן ז"ל העיד שראה נוסחא ישנה של הרי"ף מוגהת מכתב ידו אין כתוב בה אלא אנא פלוני בר פלוני וכל שום דאית לי דממתא פלוני צביתי ברעות נפשי וכן בשם שלה וכתב גם כן הרי"ף בנוסח שלו וכדו תרוכית יתיכי ליכי אנת פלונית בת פלוני וכל שום דאית ליכי דממתא פלונית ובודאי שלשון זה מיותר שא"צ לחזר ולכפול אלא הכי כתבו וכדו פטרית ותרוכית יתיכי דיתהוייין וכו' וכן כתוב בנוסח הגט של הר"ם במז"ל [והרי"ף ז"ל לא כתב והרי את מותרת לכל אדם] ואף רש"י ז"ל לא כתבו בנוסח שלו ונראה שהם סומכין דכיון דכתב ביה למהך להתנסבא לא צריך למכתב הרי את מותרת לכל אדם דלא תימא לא משמע אלא נשואין אבל בזנות לא התירה והוה ליה [דף פה.] כחוץ מזנותיך דהוי שיור דליתא דבכלל היתר נשואין אף [היתר] זנות במשמע וראיה לדבר מדתנן בפרק האשה רבה (דף צב.) התירוה לינשא והלכה וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא לינשא ומסקינן בגמרא דקלקלה היינו כגון אלמנה לכה"ג אבל זינתה פטורה אלמא אף היתר זנות בכלל היתר נשואין ולפי זה אין כותבין הרי את מותרת לכל אדם אלא לשופרא דגיטא בעלמא ואין זו ראיה לפי שאין הוראות ב"ד למחצה כשהתירוה לינשא אף היתר זנות בכלל אלא שודאי לא התירוה בנשואי איסור ומש"ה אלמנה לכה"ג חייבת אבל מגרש אשתו איכא למיחש לשיורא וכן כתב הרמב"ן ז"ל דצריך לכתוב הרי את מותרת לכל אדם ואם לא כתב קרוב הדבר שאפילו נשאת תצא דסוגיין בעלמא משמע שזהו גופו של גט כדאמרי' [דף כו.] וצריך להניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם ואמרי' בפרקין לקמן בגמ' [דף פח.] כגון שכתב הרי את למטה ומותרת למעלה ואע"ג דכתב הרי את מותרת לכל אדם צריך נמי למכתב למהך להתנסבא דאי לא משמע שתהא פנויה ומותרת לכל ולא שתנשא לאחד ותאסר לכולם:

אתקין רב בגיטי דזביני דעבדי עבדא דנן מוצדק לעבדות. דינו פסוק לעבדות שאין שום ערעור במכירה זו:

ופטיר ועטיר מן חרורי. פי' ומופלג מכל חירות ופטיר כגון (יומא דף נג.) הנפטר מרבו ועטיר כמו עטרא שסר הלקחו רק הבמות לא סרו [מ"ב יב] מתרגמינן לא עטרו:

ומן ערורי מלכא ומלכתא. ומערעור המלך והמלכה שלא חטא להיות מוכתב למלכות ליהרג שאם היה מוכתב למלכות היה מקחו בטל כדאמרי' בב"מ פ' השוכר את האומנין:

ורושם דאינשי. רושם סימן שעושין על העבדים כדאמרי' במס' שבת (דף נח.):

לא אית עליה. מאדם אחר חוץ מזה המוכר:

ומנוקה מכל מום ומכל שחין דנפיק עד צהר. בלשון פרסי שתי שנים ודרך שחין ישן שהולך לו וחוזר עד שנתים לכך מתנה עמו שאם יצא לפניו אותו שחין בתוך שתי שנים שיהא מקחו בטל לפי שכבר היה בו מום זה ולא ראוהו ומאיס למיקם קמיה. והא דאמרי' (בקדושין יא.) סמפון בעבדים ליכא היינו היכא דזבין סתמא דמצי א"ל שחין זה עכשיו נולד שכבר היה נרפא לגמרי אבל הכא כיון דאתני מקחו בטל: