ר"ן על גיטין מה.

בנשואין הא לא שייר א"ד שייר בביאה. כלומר וצד אישות קרינא ביה:

חוץ משלא כדרכה מהו בכדרכה הא לא שייר או דילמא משכבי אשה כתיב. כלומר שהקיש שני משכבות לכל דבר:

חוץ מהפרת נדרים. [כלומר שיוכל עדיין להפר נדריה: בנשואין הא לא שייר או דילמא אישה יקימנה ואישה יפירנה כתיב. כלומר וכיון דשייר בהפרת נדריה] לגבי נדרים אישה קרינן ביה:

חוץ מתרומתיך מהו. כלומר כהן שגירש והתנה שיוכל עדיין להאכילה בתרומה:

בנשואין הא לא שייר או דילמא קנין כספו כתיב. כלומר דע"י קדושין אוכלת בתרומה ואם כן עדיין קדושין עליה ואין זה כריתות:

חוץ מירושתך מהו. כלומר שאם תמותי אני יורשך:

בנשואין הא לא שייר או דלמא לשארו וירש אותה כתיב. דדרשינן ליה ביש נוחלין (דף קיא:) שארו הקרוב אליו זו אשתו וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו וכיון דירית לה אשתו היא ושיורא הוא:

חוץ מקדושיך בשטר מהו. כלומר שאם יקדשוך בשטר לא יהיו קדושין:

איפשר דמיקדשא לה בכסף ובביאה או דילמא ויצאה והיתה איתקוש הויות להדדי. כלומר דהיכא דשייר חדא מינייהו לא קרינא ויצאה וסלקן כל הני בעיי בתיקו בר מקמייתא דחוץ מקדושי קטן דאיפשיטא והרי"ף ז"ל השמיט כל זה לפי שאינו מצוי:

מתני' גופו של גט. כלומר עיקר כתב של גט כך יכתבו בו:

ודן דיהוי ליכי מינאי. וזה ספר אשר יהיה לך מאתי:

ספר תרוכין ואגרת שבוקין. שצריך להוכיח בתוכו שעל ידי ספר זה הוא מגרשה:

גוף של גט שחרור וכו'. :

גרסינן בגמרא [דף פה:] פשיטא אמר לאשתו הרי את בת חורין לא אמר כלום. כלומר שאם אמר לאשתו לכתוב בגיטה הרי את בת חורין ולא כתב בו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום:

אמר לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום. דהרי את מותרת לשון גירושין הוא ולא לשון שחרור דשפחה דאי בת חורין משוי לה אינה מותרת לעבדים אבל לשון גט הוא לאשה שמתירה לכל מי שהיתה אסורה לו על ידו:

אמר לה לאשה הרי את לעצמיך מהו לגמרי קאמר לה. כלומר ואפילו להנשא:

או למלאכה קאמר לה. שיהא מעשה ידיה שלה:

א"ל רבינא לרב אשי ת"ש גופו של גט שחרור הרי את בת חורין הרי את לעצמיך השתא ומה עבדו דקני ליה גופא כי א"ל הרי את לעצמיך קני גופיה אשה לא כ"ש א"ל רבינא לרב אשי אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו לגמרי קאמר ליה או למלאכה קאמר ליה. ודוקא בעבד הוא דקא בעי לה אבל באשה לא מסתפקא ליה משום דלא שייך לישנא דאין לי עסק בך אלא בעבד שגופו קנוי:

ואמרינן עלה ת"ש המוכר עבדו לעובד כוכבים יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון. כלומר שאע"פ שקנסוהו לפדותו עד עשרה בדמיו לא ישתעבד בו עוד ומיהו צריך גט שחרור להתירו בבת ישראל:

אמר רשב"ג בד"א שלא כתב עליו אונו. כלומר שטר כשמכרו לעובד כוכבים אבל כתב עליו אונו זה הוא שחרורו מאי אונו א"ר ששת דכתב ליה לכשתברח ממני אין לי עסק בך. כלומר אם תוכל להמלט מן העובד כוכבים אין לי עסק בך אלמא אין לי עסק בך לשון שחרור הוא ואע"ג דהתם ליכא למימר דלמלאכה קאמר שכבר מכרו אפ"ה מדנקיט רב ששת הא לישנא משמע לשון חירות גמור הוא דאי לא לכתוב לכשתברח ממני הרי אתה בן חורין וכ"ת היכי מהניא לישנא דאין לי עסק בך והתניא [דף עז.] דין ודברים אין לי על שדה זו אין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום וי"ל עבד שאני שיכול לזכות בעצמו מכיון שסלק זכותו ממנו וקטן נמי זכו בו שמים משום דמייתי ליה לכלל מצות משא"כ בשדה:

אמר אביי האי מאן דכתב גיטא לא ליכתוב ודין. ביו"ד דמשמע דין הוא שאגרשיך אבל אם אינו דין עלי שאגרשיך לא תתגרשי:

ולא ליכתוב איגרת שבוקין ביו"ד דמשמע איגרא. לשון גג אי נמי לפי שנראין כשתי תיבות אי גרת כלומר אי זינתה יהא גט ואם לא זינתה איני מגרשיך וכן פירש הר"ם במז"ל:

דיתיהוייין דיתיצבייין תלתא תלתא יודי"ן דאם לא כתבן אלא בשני יודי"ן שמא יקרא הקורא תהויין תצביין. כלומר שהוא מדבר עם שתי נשים ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתים אחרות וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דאי כתב ביה דתיהוי את רשאה למהך וכו' טפי עדיף מלישנא דדיתיהוייין:

דמשמע תריכין ושביקין. כלומר שהוא אומר לה שהיא שבקה אותו וגרשה אותו:

ולורכיה לויו דוכדו. שמא תדמה ליו"ד והיה משמעו כדי [כלומר בחנם כמו וכדי נסבה] והאי ולורכי דקאמרינן לאו לאורכי משאר ווין קאמר אלא שיהו בענין שלא יראו יודין וכן כתבו בתוספות ועכשיו נהגו להאריכן ממש וכשר הדבר כדי שלא יבואו לידי קצור. ולא ליכתוב לימהך. ביו"ד שמא יקרא הקורא לי מחך כלומר לי שחוק ויש גרסאות בגמרא שכתוב בהן ולא ליכתוב למחך כלומר שצריך להבדיל רגלו של ה"א שיהא אויר בין רגלו לגגו דלא ליתחזי כחי"ת דמשמע למחך לצחק כלומר מצחק אני בך. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות גירושין שאם לא דקדק בדקדוקין הללו הרי הגט פסול. כלומר שלא תנשא בו לכתחלה ואם נשאת לא תצא והשיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב בשם גאון שכל אלו הדקדוקין כשהבעל עומד ומערער ובספר העיטור כתוב כלשון הזה דכל הני דקדוקי דאביי היינו היכא דכתב ליה בעל גופיה אי נמי סופר מפומיה ובתר הכי אתי בעל ומערער ואמר אנא הוא דפסילנא ליה בהני דקדוקי ולקלקולא איכוונית אבל אם אמר בעל לסופר ולעדים לכתוב את הגט סתם וטעו הסופר והעדים באחת מאלו האותיות והבעל אינו מערער הגט כשר ותנשא בו ואם עדים מצויין יעידו בפני ב"ד שטעות סופר היה וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל ואי יהיב בעל רשותא לסופר למכתב גט שלם וטעי בהני כולהון או במקצתהון אי איתיה לספרא מתקן ליה ואי לא ואינסבא בהאי גיטא לא מפקינן לה. ודאי אי אתיא לאנסובי ואתי בעל ומערער ואמר האי דכתיב ודין דינא הוא דאמרי א"נ למחך חוכא ולהכי איכוונית לא מינסבא אבל אי מינסבא לא מפקינן לה דהא קאמרינן [דף פ.] ומשום שלום מלכות יוציא והולד ממזר אין ר"מ היא דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר וליתא לדר' מאיר וכל שכן לענין טעות סופר ורבינו נסים ז"ל כמו כן השיב בקבלה מפי הגאונים ז"ל היכא שכתב הגט הבעל בעצמו אם נשאת וערער תצא ואם האשה טוענת טעות סופר הוא עליה להביא ראיה אבל אם אין שם ערעור הבעל ויש בו טעות מתחת ידי סופר וצוה לכתוב גט סתם כיון דמדעת שלימה רצה לגרש אינה צריכה גט שני וכל טעות שבא מתחת ידי סופר אין ערעור הבעל כלום וכן דעת הגאונים ז"ל ובתשובות לר"ח ז"ל כגון אלו שאינם מפורשין אם יבא אדם לכתוב אלו הדברים שמא יפלו בידי אדם שאינו הגון וילמדו לשקר ולפיכך אין לנו אלא מן הפה לאוזן לנאמנין ע"כ בספר העיטור והביאו הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן:

איבעיא להו בעינן ודן או לא בעינן ודן. בגמ' אמרי' מעיקרא דרבנן ור' יהודה בהא קא מיפלגי דרבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים ואע"ג דלא כתוב ודן מוכחא מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה. פי' ידים שאין מוכיחות היינו בית אחיזת הדבר שאינו מוכיח שהוא בית אחיזה (כי הכא דסברי רבנן דאע"ג דלא כתב ודן להוכיח בית אחיזה) לדבר לאחוז בו ולומר הוכחה שעל ידי סופר זה גרשה אפ"ה הוי בית יד ואמרינן דמדכתב גט ויהיב לה גלי דעתיה דבהאי גיטא גרשה:

ורבי יהודה סבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וטעמא דכתב לה ודן דמוכח מילתא דבהאי גיטא הוא דקא מגרש אבל לא כתב לה אמרי' בדבור גרשה ושטרא ראיה בעלמא. [כלומר בדבורא דקאמר לה בשעת מסירה הרי את מותרת לכל אדם הוא דקא מגרש לה ושטר ראיה בעלמא] להיות לה לזכות בכל מקום שתלך להראות שהיא פנויה:

והך סוגיא מיחלפא אסוגיא דפ"ק דנדרים (דף ה:) דהתם פליגי אביי ורבא בידים שאין מוכיחות דאביי אמר הויין ידים ורבא אמר לא הויין ידים ואמרינן התם לימא בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן קא מיפלגי דתנן גופו של גט וכו' רבי יהודה אומר ודן וכו' דאביי דאמר כרבנן ורבא דאמר כרבי יהודה ומהדרינן אמר לך אביי אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה ע"כ לא קאמר ר' יהודה בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דבעינן כריתות וליכא אבל בעלמא מי שמעת ליה ורבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן לא בעינן ידים מוכיחות אלא לגבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא מי שמעת להו דלא בעינן ידים מוכיחות זו היא הסוגיא האמורה שם. ולפ"ז משמע דכי אמרינן הכא רבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים מסתמינן סתומי למלתא דאם איתא דאביי ורבא התם בפלוגתא דרבנן ורבי יהודה קא מיפלגי כדקא ס"ד בריש סוגיא דהתם הכא הכי קאמרי' רבנן סברי דבכל דוכתא ידים שאינן מוכיחות הויין ידים [ור' יהודה סבר לא הויין ידים ואי אביי דאמר אף לר' יהודה ורבא דאמר אפי' לרבנן (הכא) הכי קאמרינן רבנן סברי ידים שאין מוכיחות [הכא] הויין ידים] ור' יהודה סבר ידים שאין מוכיחות [הכא] לא הויין ידים. ומיהו מוכח דסוגיא דהכא מיחלפא מסוגיא דהתם דהכא משמע דפלוגתייהו בודן דר' יהודה בעי ליה דאי לא אמרינן דבדיבורא מגרש לה. והתם בנדרים משמע דפלוגתייהו במינאי היא דמפרשינן טעמא דרבנן משום דאין אדם מגרש אשת חברו ולא קשיין אהדדי ששתי סוגיות הללו כל אחת מגלה על חברתה דבתרתי פליגי והכא מפרשי' טעמא דפלוגתייהו בודן והתם מפרשי' טעמא דפלוגתייהו במינאי. ואיכא מ"ד דכיון דפליגי רבנן עליה דרבי יהודה במינאי קי"ל כרבנן דלא בעינן מינאי דיחיד ורבים הלכה כרבים ואף על גב דקיימא לן כרבא דאמר התם בנדרים דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים הא אמרינן התם דרבא דאמר אפי' לרבנן הילכך מינאי לא בעינן מיהו ודן בעינן דכיון דמספקא לן הכא אי בעיא ודן או לא ולא איפשיטא אית לן למינקט לחומרא כיון דלרבנן דגמרא מספקא להו [אית לן למנקט לחומרא] דאיפשר דמסתבר טעמיה דר' יהודה בודן טפי ממאי דמסתבר במינאי. ואיכא מ"ד דכיון דבודן חיישינן לדר' יהודה אלמא מספקא לן דילמא דמאי דלא בעי רבנן ודן היינו משום דסבירא ליה דידים שאין מוכיחות הויין ידים ודלא כרבא וכיון שכן במינאי נמי איכא למימר דלטעמייהו אזלי ולאו משום דאין אדם מגרש אשת חבירו אלא משום דידים שאין מוכיחות הויין ידים ואנן קי"ל כרבא דאמר דלא הויין ידים הילכך בעי ודן ובעי מנאי. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ה' מהלכות גירושין גופו של גט הרי את [מותרת] לכל אדם נראה שהוא פוסק כרבנן לגמרי ואע"פ שכתב ודן בטופס הגט שכתב בפ"ד אין הוכחה משם דבעינן ליה לעיכובא ונראה שהוא סובר דאע"ג דבעיין הכא לא מפשטא אפ"ה מפשטא מסוגיין דפ"ק דנדרים דאמרינן דרבא דאמר אפילו לרבנן ואין זה מחוור: