ר"ן על גיטין לט:

קמי שבתא. האי שבת דקאמר הכא יום שבת ממש קאמר:

לאחר הרגל. אם לא אבא לאחר הרגל צריך להמתין ל' יום:

וקלסוה. יפה אמרת דודאי יחידאה היא:

ולא קלסוה. ולא הודו לו שנאמרה מפי רבים משום דלית הלכתא כותיה. הלכך באומר לאחר הרגל לא אתפרש ומיהו איכא מאן דאמר דלאחר שלו כלאחר שבת דהיינו שלשה ימים שהוא הקטן שבכולם אבל רבינו מאיר הלוי ז"ל סובר דכי היכי דלאחר שבת הוי מחצית הזמן שבין שבת לשבת הכי נמי לאחר הרגל מחצית הזמן שבין רגל לרגל וכן כתב הרי"ף ז"ל בתשובה ראובן שנשבע לחבירו לפרוע אחר הפסח רואין אותו כמה יש בין פסח לעצרת ויש לו מחצית הימים שבינתים כמו בשבוע שמחלקין מחציתו לפני שבת ומחציתו לאחריו ולפי זה אם נשבע לפרוע אחר סוכות יש לו שלשה חדשים ור"ח ז"ל כתב דלאחר הרגל ט"ו יום ולא נתבררו דבריו ולפני שנה ולפני חדש ושבוע לא אתפרש ולכאורה משמע דלפני שלו כלאחר וכדאמרי' לגבי שבת אבל בירושלמי לא משמע הכי:

הדרן עלך פרק מי שאחזו הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה. של נכסי מלוג וזרקו לה על גבי קרקע:

הרי זו מגורשת. דקנתה לה חצרה כאילו נתנו בידה כדמוכחינן בגמרא מדכתב תרי ונתן בידה בפרשה ובתרא מיותר לדרשא ומרבינן מיניה חצרה אי נמי משום דהוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות:

לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת. ואפילו היא בתוך חצרו וטעמא מפרש בגמ':

קלתה. סל שהנשים נותנין לתוכה מחטין וצנורות:

גמ' חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה. לפירות להשתמש בה ואכתי לא נפק גט מידיה דבעל:

למ"ד בהאשה נקנית [דף כב:] שהעבד קונה עצמו בשטר שחרור על ידי עצמו כלו' בקבלת עצמו:

אלא גיטו וידו באין כאחד. על ידי הגט באה ידו לו עם קבלת גיטו:

ההוא ש"מ וכו' למחר תקיף ליה עלמא טובא. והיה ירא פן ימות ותזקק ליבום ואסור לטלטל הגט בשבת ולמוסרו לה:

נקניה ניהלה. הבעל. לדוכתא דמחית ביה גיטא בחזקה דקרקע נקנית בחזקה:

ותיחוד ותפתח. תסגור דלת החדר שיקנה לה לשום חזקה:

דתנן נעל. דלת. או גדר פרצה. או פרץ גדר. הרי זו חזקה. לקנות שאין המוכר יכול לחזור בו דהשתא יהב לה חצר וגט בתוכו וקני לה מדין חצרה והוה ליה גיטה וחצרה באין כאחת. ומקשו הכא כשם שחששו לטלטול הגט למה לא חששו לקנין הבית דהוה ליה קונה קנין בשבת ואסור וכן הגירושין עצמן אסורים הן כדתניא בתוספתא בפ' בתרא דביצה דאין מקדשין ואין מגרשין ולא חולצין בשבת וכך שנויה בתורת כהנים בפרשת יום הכפורים שביתת מצוה מנין שלא יקדש ולא יגרש ולא ימאן ולא יחלוץ ולא ייבם וכו' כדאיתא התם יש לומר דמפני שהוא ש"מ התירו כדי שלא תטרף דעתו עליו כשם שהתירו מפני כך כל צוואת ש"מ שהיה בדין לאסור כיון דדבריו ככתובין וכמסורין דמו וכי תימא כיון דסוף סוף היו צריכין לדחות איסור דרבנן יטלטלו הגט יש לומר דכמה דאפשר לתקוני מתקנין ובתיחוד ותפתח לא יהיה נראה כמקנה שהרי דרך הוא לפתוח ולסגור ביתו ולא יהיו יודעין הרואין שהיה כדי להקנות אבל הרב בעל העיטור ז"ל כתב דאה"נ שהיו מתירין טלטול הגט כשם שהתירו מקנה רשותא שהוא אסור בשבת אלא דהכא רשות הרבים היתה מפסקת [דהוי איסורא דאורייתא]:

והא דאורי להו רבא בחזקה ה"ה דאף בחליפין שרי אלא דכיון דאיפשר אורי להו בהכי דלא מינכרא מילתא וכן התיר רבינו שמואל ז"ל לקנות משכ"מ במתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין כדי שלא תטרף דעתו עליו והכי מוכח בפרק מי שמת (דף קנז:) דגרסינן התם קונין מש"מ ואפילו בשבת ולא ליחוש לדברי ר"א [אלא] כדי שלא תטרף דעתו עליו. והכי פירושא קונין מש"מ בשבת בדבר הצריך קנין כגון מתנת ש"מ במקצת דבעיא קנין ואין חוששין לדברי ר"א דלימא כי היכי דלדידיה דאמר דכל מתנת ש"מ בעי קנין ובשבת ס"ל דמקניא באמירה בעלמא דנימא דלדידן נמי במאי דבעי קנין דהיינו מתנת ש"מ במקצת דבשבת ליסגי באמירה [בעלמא] דליתא. מ"מ שמעינן מינה שקונין מש"מ בשבת מאי דבעי קנין. ושמעינן משמעתין דנעל אינו תיקון המנעול כמ"ש מקצת מפרשים ז"ל דא"כ היכי לישרי בשבת אלא נעילת דלת היא כפשטיה ותיחוד ותפתח [היינו תיחוד או תפתח] ומיירי כגון שהבית משומר בלאו הכי דאי לא מבריח ארי מנכסי חברו הוא ולא קני כדאיתא בפרק חזקת הבתים (דף נג.) ואע"ג דבחזקה בעיא תקון גוף הקרקע נעילת הדלת או פתיחתו כתקון גוף הקרקע דמי ובגמ' פריך עליה דרבא היכי מהני דהא מה שקנתה אשה קנה בעלה ורבא אכסיף ולבסוף מסקי' דגיטה וחצרה באין כאחד ואיכא למידק מאי קושיא ורבא אמאי אכסיף הא איהו הוא דאמר בפרק חזקת הבתים [דף נא:] דבעל שנתן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות י"ל דגט זה לא היה בביתו של ש"מ אלא בבית השליח שהוא עשה שליח מערב שבת לתת גט לאשתו והגט היה עדיין בבית השליח וחצרו של שליח כידו וחצרו של בעל ורבא אמר לשליח דליקני לה ההוא דוכתא כדי שלא תטרף דעתו של ש"מ עליו וליקני לה גיטה מדין חצרה כנותן גט בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו דקנאתו ומתגרשת בו כדאיתא בפרק המביא תניין (דף כא.) ומש"ה מקשינן דמה שקנתה אשה קנה בעלה ומסקינן דגיטה וחצרה באין כאחד ומ"מ מדין חצרה היא מתגרשת שלא כדברי רש"י ז"ל שפירש דקניא ליה לגט באגב כדתנן [דף כב.] נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר וחזקה ולא נהירא דאם כן למה לי ההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא דהא קי"ל דלא בעינן צבורין כדאיתא בפרק קמא דקדושין (דף כז.) אלא ודאי אין אשה מתגרשת באגב דבעינן ונתן בידה וליכא והכא מדין חצרה נגעו בה כדאמרינן בהדיא דהוה ליה גיטה וחצרה באין כאחד:

חצר איתרבאי מידה. דכי רבי רחמנא חצר משום ידה רבי ליה וכיון שכן מה ידה בסמוכה לה אף חצרה בסמוכה לה ומיהו אפילו אינה סמוכה לה לא גרעא משליחות הלכך גבי גט דחוב הוא לה אי אפשר לחצרה שתקנה לה מתורת שליחות אלא מתורת יד ומש"ה אפילו משתמרת בעינן שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצרה דכיון דמידה גמרינן סמוכה לה בעינן אבל לגבי מתנה דזכות הוא לה מצינן למייתי בחצר מדין שליחות דאפילו אינה סמוכה לה לא גרעא משליחות. הילכך נקיטינן דבעומדת בצד ביתה וזרק לה גיטה מגורשת אפילו בעל כרחה אבל אינה עומדת בצד ביתה אפילו זרקו לה מדעתה מסתברא דאינה מגורשת דליכא למימר דכיון שהיתה מחזרת להתגרש זכות הוא לה ומגורשת דהא איכא למימר שמא חזרה בה כדאמרי' בירושלמי בפ' התקבל [הל' א] הגע עצמך שהיא צוחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה. וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל בלשון הזה אבל אם נתנו כבר בחצרה שהיא משתמרת וא"ל הא גיטיך בחצריך ואמרה תזכי לי חצרי בזו נראה דמגורשת (מצאתי בירושלמי דמכילתין בפ' קמא נתן לה את גיטה ואמרה תזכי לי חצרי בזו נראה דמגורשת) ומצאתי בירושלמי דמכילתין בפ"ק [סוף הלכה א] נתן לה את גיטה ואמרה תזכי לי חצרי שבעכו אמר רבי חנינא נעשית כמי שהיתה ידה ארוכה אלמא בענין זה זכתה לה חצרה ומגורשת אא"כ תדחה דרבי חנינא כר' אושעיא ס"ל והראשון נראה עיקר ולא עוד אלא אפי' לא נתנו שם עדיין אלא שאמרה היא זרוק לי גיטי בחצרי ותזכה לי חצרי משמע לי דמגורשת דהא חצר לא גרע משליחות כדאיתא בפרק קמא דמציעא [דף יב.] ובשליח דכוותיה מגורשת בממנה שליח לקבלה ע"כ [ולי משמע] דירושלמי דקאמר נעשית כמו שהיתה ידה ארוכה בכה"ג בתרא [עדיף] הוא שאמרה היא מתחלה זרוק לי גיטי ותזכה לי חצרי ואח"כ זרקו לה שם דאילו בההוא גוונא קמא שהרב ז"ל מחשב יותר דהיינו שנתנו כבר בחצרה ואח"כ אמרה תזכי לי חצרי שבעכו לא ידעתי היאך היא מתגרשת דהא בשעה שזרקו שם חצר לא הוי שליח דידיה ולא שליח דידה ואין לך לומר שיהא אלא כאילו נתנו בידה לפקדון ובתר הכי כי אמרה תזכה לי חצרי שבעכו היכי מתגרשת והא בעינא שיאמר לה הרי זה גיטיך ואם בשאמר לה כן לאחר שאמרה תזכה לי חצרי הרי היא כאומרת מתחלה תזכה לי חצרי ואח"כ זרקו לה דהיינו האי גוונא בתרא שבדברי הרב ז"ל וכתב עוד דהיכא דנתנו בחצרה שלא מדעתה ואינה עומדת בצד ביתה מסתברא דבמקום יבם הויא לה ספק מגורשת דהא מספקא לן בפ' האשה שלום (דף קיח:) מזכה גט לאשתו במקום יבם אי מהני דדילמא זכות הוא לה הילכך בחצרה נמי חולצת ולא מתיבמת והיכא דקיימא בצד ביתה וזרקו לה [בתוך] ביתה ושלא מדעתה אפשר לומר דמגורשת אי זרקו לה בפני עדים ואמר להם ראו גט שאני נותן לאשתי דומיא דידה מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא [דף נה.] שהעיד על חרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ולא דמי לישינה דהכא אית לה יד לזכות וכיון דאית לה יד אף חצרה קונה לה כידה [מה ידה אילו נתנו לה סתם ואמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי מגורשת דלא אמרינן אינה מגורשת אלא בישינה [דף עח.] דלאו בת איגרושי היא אבל נעורה דבת איגרושי היא מגורשת והוא הדין לחצרה] ועוד כתב וכן נמי צריך עיון אם זרקו לה בחצרה שהיא עומדת בה והיא ישינה אם היא מגורשת דאיכא למימר דלא עדיפא מידה ומסתברא דהואיל ואין לה יד אין לה חצר ע"כ: