ר"ן על גיטין כה:

מתני' יתומים שסמכו אצל בעל הבית. שבאו אצלו להשתדל בנכסיהם אבל לא מנוהו אביהם אפוטרופוס חייב לעשר פירותיהם . כאפוטרופא:

ישבע. כשמחזיר הנכסים ליתומים נשבע שלא לקח משלהם כלום:

חלוף הדברים. דמנוהו בית דין ישבע דליכא למיחש דלמא מימנע ולא מקבל דבההיא הנאה דנפיק עליה קלא דגברא מהימנא הוא דאין ב"ד ממנין אלא אדם נאמן וכשר ודאי לא מימנע אע"ג דרמי עליה שבועה אבל מינהו אבי יתומים אי רמית עליה שבועה אתי לאימנועי ומ"מ כל שהחזיקו בנכסים אין יכולין לחזור בהן והכי איתא בתוספתא (דב"ב פ"ח הל"ג):

המטמא. טהרותיו של חברו:

והמדמע. שמערב חולין עם תרומה:

שפיגלו. ששחטו הזבח לאכלו חוץ למקומו:

גמ' להאכיל. הפירות שרוצין לאכול אבל לא הפירות שרוצין להניח ולהצניע:

לחוב על מנת לזכות. כלומר אפילו דנו על מנת לזכות ונתחייבו בזה אין היתומים נפסדין ולכשיגדילו ידונו עמו:

ברחוק. שדה הרחוק מן העיר כדי לגאול הקרוב דדילמא משתדיף הקרוב שאין אדם יודע אי זה מהם יכשר:

לא משפיין. לא יעשו פירות בשופי:

להוציא עבדים לחירות. אם באים לפדות עצמן בכסף שנותנים להם אחרים ע"מ שאין ליתומים רשות בהם:

אבל מוכרין אותם לאחרים. לתקנת היתומים כגון להאכילם:

אף העבד עצמו נותן דמי עצמו ויוצא. לחירות:

מפני שהוא כמוכרו לעצמו. ומה לי מכרו לעצמו מה לי לאחרים ותנא קמא סבר מפני שנראה כמוציאן לחירות שאין הכל יודעין בדמים שהוא נותן:

וצריך לחשב עמהן באחרונה. פירוש ולהשביען אם נטלו משל יתומים כלום:

רשב"ג אומר אינו צריך. והלכתא כוותיה והרב בעל העיטור ז"ל כתב דדוקא באחרונה אין מחשבין אבל בתחלה צריכין ב"ד לחשוב עמהן ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות והחובות וכל מה שנתנו בידם ואע"ג דאמרינן דאין נשבעין הני מילי בטענת שמא אבל בטענת ברי כגון שאמר ליה יודע אני שלקחת משלי כך וכך משביעין והילכך צריך שידעו מה שקבלו ומה שהחזירו וכתב הראב"ד ז"ל שכותבין שני שטרות א' לאפוטרופוס ואחד לקרובים של יתומים אות באות והוא הנקרא שטר שמוש ב"ד: