ר"ן על גיטין כא.

ודוקא בשרבו השיאו אשה. דאי לאו דשחרריה לא מעבד ליה איסורא על ידיה:

עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות. שאין דרך עבד להניח תפילין דמצות עשה שהזמן גרמא הוא דלילה ושבת (מנחות דף לו:) לאו זמן תפילין הוא:

אפוטרופוס. על נכסיו דאי לאו דשחרריה לא היה חשיב ליה:

וצריך גט שחרור. להתירו בבת ישראל:

אי אתה מודה שבניה עבדים. דהאי לישנא לא משמע לשון שחרור ולא צוה ג"כ לבנים שישחררו אותה אלא שלא ישתעבדו בה ומשום מצוה לקיים דברי המת הוא שאסורין להשתעבד בה וקנין מעשה ידיה לא פקע בהכי וכיון שכן ודאי דבניה עבדים ואמאי כופין את היורשין לכתוב לה גט שחרור ויפסידו בניה:

אמר אמימר וכו'. דסקרתא. קריה:

דעבדי. עבדים של ישראל היו ומכרום לעובדי כוכבים ותנן [דף מג:] המוכר עבדו לעובד כוכבים יצא לחירות:

כלו מרוותייהו בתראי. כלו אדוניהם האחרונים שהם העובדי כוכבים:

אתו העבדים לקמיה דרבינא. להתירם בבנות ישראל:

זילו הדרו אבני מרוותייכו קמאי. חזרו על בני אדוניכם הראשונים ובקשו מהם לכתוב לכם גט חירות משום דעובד כוכבים לא קנה קנין איסור שבהם ונשאר אצל הבעלים הראשונים ובניהם ירשו אותו דס"ל לרבינא דאיסורא לבריה מורית הילכך מצי כתבי להו אינהו גיטא דחירותא:

אין לו תקנה. דאיסורא לבריה לא מורית והכי נמי מכי זבנינהו פקע כספייהו מיניה ואיסורא הוא דהוה ליה גבייהו ואיסורא לא ירושה הוא להורישו לבניו:

כרב דימי ס"ל. דכי אמר לא ישתעבדו בה ופקעו להו ממונא מינה אפ"ה כותבין לה גט שחרור:

הא אמרה בלשון שחרור. כגון הרי את בת חורין:

הכי נמי. דלאו טעותא הוא וכופין דאיסורא מצי מורית לבניה:

ההוא עבדא וכו' מפסדי ליה מינאי. כדאמרינן במתני' בפרקין [דף מא:] כופין את רבו ועושה אותו בן חורין:

אקנייה לבנו קטן. שאין ראוי לכופו:

מוקמי אפוטרופוס לינוקא. פרש"י לברור לו דמים יפים כמה שהוא נישום בשוק שהרי צריך העבד לכתוב שטר על חצי דמיו:

ומקרקיש ליה. עבדא:

זוזי. דבר מועט לינוקא ולא יצטרכו לכופו שהוא ישחררהו מדעתו בשביל זוזי ובלאו קרקושי זוזי לא אפשר דינוקא לאו בר כפייה הוא ואפוטרופוס אינו רשאי להוציא עבדים לחירות ולא לחוב היתומים כדאמרי' בהניזקין (דף נב.) ותינוק זה מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין כדתנן [דף נט.] הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ואפוטרופוס מוקמינן לעיין בתקנתו ולשומו בדמים מעולין כך כתב רש"י ז"ל. ולא מחוור דקטן לאו בר [משוי] שליח הוא וגט עבד כגט אשה הוא וגבי חליצה דקטן קי"ל (ביבמות דף קה:) דפסולה ואינה פוסלת לפיכך פי' ר"י שהאפוטרופוס משחררו ורשאי הוא לעשות כן דאתיא כרבי דאמר לקמן בפרק הניזקין (דף נב.) אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו ולא אמרו דמקרקש לינוקא בזוזי אלא משום שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה וזהו דעת הרי"ף ז"ל שכתב יש ששואלין כאן וכו' ודאמרינן כאשר עשה כן יעשה לו משום דאי מדינא לא מוקמינן ליה אפוטרופא וימתין עד שיגדל ולפי זה לא קי"ל כרבנן דאמרי בפרק הניזקין (שם) דאין אפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות אלא כרבי דפליג עלייהו ואמר רשאין אלא שהרי"ף ז"ל כתבה לההיא ולא פסק בה הלכה כרבי לפיכך פירשו דכי אמרינן דאין רשאין להוציא אותן לחירות לא שאין דינן לעשות כן דכיון דקיימא לן דכסף גומר בו כדאיתא הכא [דף לט:] בגמ' כשם שמוכרין אותו לאחרים כך רשאין ליטול ממנו דמי עצמו אלא שחששו שמא לא ידקדקו עמהם בשומת דמיהן וכאן קנסו אותו משום כאשר עשה כן יעשה לו והעמידו דבריהם על דין תורה: