ר"ן על גיטין כ:

וחזינן לגאון דקא פסק הלכה כרבנן וכו'. הראב"ד השיג עליו ואמר אדרבה כרשב"ג מסתבר דהא חזקיה מפרש טעמיה ומשמע דס"ל הכי ועוד דלקמן מקשי' מדרבי יוחנן אדר' יוחנן כמו שאכתוב בסמוך בס"ד ולא פריק אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן כדפריק בשאר דוכתי דמשמע דההוא פסקא הכא דווקא הויא ובירושלמי נמי פסקו הלכה כרשב"ג והרמב"ן ז"ל העמיד דברי הרי"ף ז"ל ואמר דחזקיה אמרו קאמר וליה לא סבירא ליה [והא דלא פריק לקמן אמוראי נינהו משום דההוא שינויא דחיקא הוא דעדיפא מיניה פריק ובירושלמי דפסקו כרשב"ג היינו משום דבירושלמי אזלא בשטתיה דאביי דמוקי מתני' באוקמתא אחריתי כדאיתא בגמרא ולטעמיה מסתבר למפסק כרשב"ג דאמר דינא ולא כרבנן דאמרי תקנתא אבל לאוקמתי' דרבא איפכא מסתברא דרבנן אמרי דינא ורשב"ג אמר תקנתא הילכך כרבנן נקטינן דרבים נינהו] :

עבד כנעני של ישראל שנשבה וברח מבית האסורין של עובדי כוכבים יצא לחירות. מלהשתעבד לרבו משום דמסתמא אייאש מריה מיניה ואיהו זכה בנפשיה וכיון דפקע זכותא דמריה לענין מעשה ידיו כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור להתירו בבת ישראל:

ואי קשיא לך הא דר' יוחנן אדרבי יוחנן דהא אמר הלכה כרשב"ג וכו'. לא אמרה ר"י עלה דהא בהדיא אלא בגמ' [דף לח.] הכי פרכינן תנן רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן אע"ג דבדוכתי טובא (כתובות דף עז. ב"מ דף לח:) מפרקינן בהך פירכא אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן הכא לא אצטריך דמפרק לה בשינויא רווחא וכמו שכתבתי למעלה דבורח שאני דהשתא לקטלא מסר נפשיה כדי לצאת מידי גייסות שהרי ברח מן האסורין ויודע שאם ישיגוהו יהרג אפולי מפיל עצמו לגייסות בתמיה:

גר שמת. וכל נכסיו היה הפקר:

קנו עצמן. הן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן מן ההפקר:

אבא שאול אומר קטנים. אין להם יד לזכות בעצמם:

הנדואה. מארץ כוש. כוש מתרגמין הנדיואה:

דתקיף ליה עלמא טובא. גוסס למות:

אמר ליה מר זוטרא לעבד שלוף לי מסאני. לקנותו בחזקה היה מתכוין שיהא נקנה בעבודתו כשימות אדוניו:

איכא דאמרי גדול היה. העבד והחזיק בו קודם שיזכה העבד בעצמו מן ההפקר לפיכך קידם לפני המיתה וזכה בו:

פירש. הגר למיתה והעבד פירש לעבודתו. של מר זוטרא ונמצא שלא היה העבד בלי אדון רגע אח':

ואיכא דאמרי קטן הוה וכדאבא שאול. פליג אלישנא קמא דללישנא בתרא סבירא ליה דבגדול [הואיל] דלא מהני ביה חזקה דלאחר מיתה מחיים נמי לא מהני ביה דמחיים ברשות אחר הוא אלא קטן היה ובחזקה דלאחר מיתה קנייה וכאבא שאול ומה שהקדים להחזיק בו מחיים אינו מטעם קנייה דכיון דברשות אחר הוא לא מהניא ביה אלא כדי להראות לכל שהיה הוא רוצה להחזיק בו ושוב לא יקדמנו אחר לאחר מיתה כיון שהוא היה מהפך לזכות בו ועוד שבתוך שמושו ימות האדון ונמצא זוכה בו מחמת שמושו שלאחר מיתה אלמא הלכה כאבא שאול הילכך נקטינן דקטנים כל המחזיק בהן זכה בהן אבל גדולים קנו עצמן בני חורין דאע"ג דקי"ל דמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור כדאיתא לקמן [דף מ.] ועבדים הללו אין להם גט שחרור אמרינן טעמא בגמ' דעבדו דגר כאשתו מה אשתו משתלחת בלא גט אף עבדו משתלח בלא גט. כלומר כיון שאין לו יורשים מה שאין כן בישראל דמפקיר עבדו איסורא דפש ליה גביה יכול להורישו לבניו ולפיכך צריך גט שחרור מן היורשים כמו שיתבאר בסמוך:

כל המשחרר עבדו עובר בעשה. משמע דלאו עשה גמור הוא דבגמ' פרכינן מיתיבי מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ומפרקינן מצוה שאני ואי עשה גמור הוא היכי דחינן עשה שבתורה משום האי מצוה ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בעובדי כוכבים לא תחנם וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך עצמו והוה ליה כנותן דמי עצמו:

דכתב ליה גט חירות. ונסיב לה ישראל ומנטר לה:

דמפקי עבדייהו לחירות. ועברי אעשה:

ודסיירי נכסייהו. מסתכלין בשדותיהן בשבת לידע מה הן צריכין:

בעידן בי מדרשא. שהחכם דורש דרשה לרבים בשבת והם יושבים בסעודה והיה להם להקדים או לאחר:

בע"ש. פירש רש"י ז"ל בחד לישנא בלילי שבת ואין זה כבוד שבת דקי"ל (פסחים דף קה.) דכבוד יום קודם לכבוד לילה ולא מחוור דלישנא דע"ש משמע מע"ש ואית דמפרשים מע"ש ממש מבע"י אלא שהיו קובעין אותה בערב שבת ואף על גב דקי"ל [שם דף ק.] כרבי יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך הנ"מ באקראי בעלמא אבל תדיר מיחזי כמאן דמזלזל ביקרא דשבת: