ר"ן על חולין ח:

שנים אוחזין בסכין ושוחטין. זה בראשו וזה בקו:

לשם דבר כשר. שחיטה סתם:

גמ' גרסינן בגמרא [דף מ:] רב נחמן ורב יצחק ורב עמרם דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומשמע דהכי הלכתא דסוגיין בגמ' כותייהו. מיהו ר"ח ז"ל כתב דאפילו לדידהו דוקא במעשה זוטא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל במעשה רבה אדם אוסר אבל רש"י ז"ל כתב דאפילו במעשה רבה אין אדם אוסר ופשטא דסוגיא רהטא כותיה הילכך השוחט בהמת חברו לעבודת כוכבים לא מיתסרא בהנאה ומיהו איכא מאן דאמר דבאכילה אסורה ואפילו שוחט בהמת חבירו לשם הרים ונתכוין לרפואה וכיוצא בה אסורה באכילה שכל שיש בו סרך לעבודת כוכבים מיתסרא באכילה וליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אוסר לה אלא דלא שרי לה והוה ליה כאילו לא נשחטה אלא שמתה מאליה:

מתני' אין שוחטין לתוך ימים. דלא לימרו לשרא דימא קא שחיט:

ולא לתוך הכלים. שלא יאמרו מקבל את הדם לזרקו לעבודת כוכבים:

אבל שוחט הוא לתוך אוגן של מים. אוגן מלשון אגן וקאמר דאף על גב דלתוך הכלים אסור כל שיש בו מעט מים שרי דתו ליכא משום חשדא:

ובספינה יכול לשחוט על גבי כלים. והדם שותת ויורד לתוך המים ולית ביה משום אין שוחטין לתוך ימים כיון דלא שחיט לתוך הים בהדיא:

אבל עושה גומא. משמע שהוא שוחט לתוכה ובגמ' פריך והא אמרת אין שוחטין לגומא וטעמא דגומא מפני שהוא חק למינין לעבודת כוכבים:

שלא יחקה את המינין. שאל יחזק ידיהם בחוקותיהן. יחקה לשון חק:

גמ' לבבואה. פרצוף שלו הנראה במים:

עכורין. לא מינכרא בהו בבואה:

והא אמרת אין שוחטין לגומא. והדר תני אבל עושה הוא גומא:

כל עיקר. ואפילו בבית דמדת המינין הוא:

לנקר. לנקות:

מקום. חריץ קטן:

ובשוק לא יעשה כן. שאין אדם חש לנקר בשוק:

מתני' בסוף פירקין השוחט לשם עולה [לשם שלמים] לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה. וטעמא דכל הני משום דכיון דבאין בנדר ונדבה הרואה אומר עכשיו הוא מקדישה ושוחטה וקדשים בחוץ שרו מש"ה גזור בה רבנן ופסולה:

ר"ש מכשיר. דלא חייש למראית העין ולא קי"ל כותיה:

שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה:

השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה זה הכלל דבר הנידר והנידב השוחט לשמו פסול ושאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר. וטעמא דמילתא דכשאינו נידר ונידב מידע ידעי דאחוכי קא מחייך ולאו קדשים נינהו שהרי אין בידו להקדישן עכשיו ואם איתא דהוו קדשים מעיקרא קלא אית להו ופסח נמי היינו טעמא הואיל והפרשתו כל השנה כולה ובגמרא פרכינן דהא אשם תלוי לאו בר נידר ונידב הוא ומתרצינן דהא מני ר' אליעזר היא דאמר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום. פירוש לפי שבכל יום הוא עומד בספק חטא ואמרינן בגמרא אמר ר' ינאי לא שנו אלא תמימים אבל בעלי מומין מידע ידעי דמשקר ואפילו לשם דבר נידר ונידב כשרה רבי יוחנן אמר אפילו בבעלי מומין נמי לא. זמנין [דרמי ליה] מידי אמומא ולא ידיעא ומינה דשוחט אווזין ותרנגולין וכיוצא בהן כיון דכ"ע ידעי דאין אלו קריבין לגבי מזבח אלא תורים ובני יונה בלבד מידע ידעי דמשקר וכשרה ומפני שאין דינין הללו מצויין השמיטן הרב אלפסי ז"ל ומפני הטעם הזה ג"כ ראיתי לקצר בהן:

הדרן עלך השוחט

אלו טרפות בבהמה נקובת הושט. כל נקב במשהו:

פסוקה. לרחבה ברובה:

לבית חללו. ואם לא הגיע לחלל קתני סיפא [דף נד.] דכשרה והוא הדין דכולהו נקובין נמי במידי דאיכא חלל כגון מרה וקיבה ודקין דבעינן שיהיו נקובין לחללן ומידי דליכא חלל כגון קרום של מוח בעינן שיהא הנקב מפולש והאי דפריש טפי בלב לבית חללו משום דבלב איכא שני חללים ואתא לאשמעינן דלאיזה מהן שיהא נקב ואפילו לחלל קטן טרפה כדאמרינן בגמ' [דף מה:] לבית חללו קתני מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן:

נשברה השדרה ונפסק החוט שלה. חדא היא וטרפות דידה משום חוט הוא ונשברה השדרה דקתני אורחא דמילתא נקט דפסיקת חוט ע"י שבירת חוט השדרה:

ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום. הא דמשמט הכא דאי נשתייר הימנה כלום כשרה ליתא דבגמרא [דף מו.] מסקינן דבעינן כזית:

או שחסרה. בגמרא פריך [דף מז:] כיון דתנא ניקבה למה לי למיתני חסרה ומפרש דלרבי שמעון איצטריך לאשמעינן דאפילו ר' שמעון מודה בחסרה דלא בעיא שתינקב לבית הסימפונות:

סימפונות:

קנוקנות קטנים המתפשטים בתוך הריאה שהדם נובע מהן כשחותכין אותה:

כרס הפנימית. מפרש בגמרא [דף נ:]:

שניקב. במשהו:

רוב החיצונה. מפרש בגמרא [שם] וכתבו בתוספות דכולהו הני דתנן בהו דאם ניקבו טרפה כ"ש ניטלו והיינו דלא תנן לקמן במתניתין [דף נד.] דואלו כשרות ניטלה הקיבה ניטלה המרה דכל מקום שהנקב פוסל בו כ"ש אם ניטל לגמרי חוץ מן הטחול דאם ניטל כשרה כדתנן [שם] במתניתין דלקמן וניקב בסומכיה אמרינן בגמרא [דף נה.] דטרפה ומש"ה תנא ניטל הטחול דאם איתא דכל הנקובים שניטלו כשרים מ"ש טחול דנקט אלא ודאי בכל הנקובים אם ניטלו טרפה חוץ מן הטחול ולפיכך שנאו בפירוש לומר שאע"פ שאילו ניקב טרפה ניטל כשרה ולפי זה ניטלה המרה טרפה בין בעוף בין בבהמה וכן כתב הר"מ במז"ל ואע"פ שיש מינין בעופות שאין להם מרה כלל כגון תורים ובני יונה אין למדין ממין על שאינו מינו מיהו הרב בעל הלכות ז"ל כתב האי ריאה דלית בה מרה טעמינן לה בדוכתה דכבד אי מריר כשרה דבלועה היא במקומה ואי לא מריר טרפה דלא הוה ביה מרה לעולם ע"כ ומ"מ הרי הוא מסכים למה שכתבנו שבמה ששנינו בו ניקב טרפה כ"ש ניטל וכל ששנינו בו ניטל כשרה כ"ש ניקב ונפסק ושאר לקיות חוץ מן הטחול והכוליא דבטחול תנן ניטלו כשרה ובגמרא אמרינן דאי ניקב טרפה וכדכתיבנא ובכוליא נמי תנן דאילו ניטלו כשרה ובגמרא אמרינן [שם] דלקתה בכוליא אחת אי מטי לקותא למקום חריץ טרפה:

גמ' דאי חליף טרפה. פרש"י ז"ל דאי חליף הפנימי באדמימות טרפה דאמרינן דרוסה היא כדאמרינן לקמן [דף מג:] אשכח ביה תרי קורטי דמא וטרפה וליכא למימר דאי חליף זה לאודם וזה ללובן שאי אפשר שהאדום יהיה לבן:

ואחרים כתבו דדוקא חליף לגמרי דפנימי אדום וחיצון לבן דכיון דבתרוייהו אתייליד ריעותא הוו להו כניקבו שניהם דפסול אבל שניהם אדומים או שניהם לבנים חד מינייהו הוא דלקי וכניקב זה בלא זה הוא וכשר:

קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום. שאם ניקב ונסתם אפילו עלתה בו סתימה עבה אינה מתקיימת ולאו דווקא בושט אלא ה"ה בכל הנקובים והכי מוכח לקמן [דף מח.] דגבי קרום שעלה מחמת מכה בריאה מייתי בגמרא הא דתניא (יבמות דף עו.) גבי כרות שפכה ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול החוזר להכשרו זהו למעוטי מאי לאו למעוטי קרום שעלה מממת מכה בריאה והא ודאי ריאה לא ממעטא בהדיא אלא מלישנא דזהו ממעטין לה לומר שאין פיסול אחר חוזר להכשר אלמא ה"ה לכל הנקובין שאין סתימת קרום מועלת להם וכן כתב רש"י ז"ל: