ר"ן על חולין ח.

אם זינקה. כדרך שהבהמות נופחות בגרונם לאחר שחיטה והדם מקלח ומזנק בכח. זינוק קילוח:

השוחט בלילה. בהמה מסוכנת שצריכה פרכוס ולא ידע אי פרכסה אם לאו ולמחר השכים ומצא הכותלים של בית שחיטת הצואר מלאים דם כשרה מפני שזינקה. וכמדת ר' אליעזר. דמכשר לה בזינוק אמרה ר"ש:

אחת בהמה גסה ואחת בהמה דקה. צריכה פרכוס אם היא מסוכנת:

שפשטה ידה. בגמר שחיטה:

ולא החזירה פסולה. אם היתה מסוכנת לפי שאין זה פרכוס שכן דרכה בצאת נפשה אבל גסה לאו אורחה בהכי:

אפילו אין בה אחד מכל הסימנין הללו. שלא זינקה ולא פירכסה:

גמ' היכי דמי מסוכנת. שהיא צריכה פרכוס:

אפילו אוכלת בקעיות. כלומר שיש לה כח בשיניה עד שאוכלת בקעיות דהיינו חתיכות של עץ אפ"ה כיון דאינה עומדת מסוכנת היא:

בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה. אם היא מסוכנת שדרכה לעשות כן בהוצאת נפש ומוכח בגמ' דהא החזירה כלומר שהיתה ידה פשוטה וכפפתה כשרה:

אבל בגסה וכו'. משום דגסה לאו אורחה בהכי וחיותא היא:

ריפרף. בציר מכשכש:

ולא כשכש אלא בזנבו. הוא הדין לבהמה דסגי לה בהכי כדתנן במתני' ואשמעינן הכי בעוף לרבותא שאפילו עוף שדבר קל הוא לו לכשכש בזנבו הוי פרכוס והכי מוכח בגמ':

ופרכוס שאמרו בסוף שחיטה. למעוטי קודם גמר שחיטה דלא דכל שאינה עושה כן בסוף שחיטה בידוע שנשמתה נטולה ממנה קודם לכן:

מתני' השוחט לעובד כוכבים שחיטתו כשרה. דלא אמרי' סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים כיון דלא שמעי' דחשיב:

ר' אליעזר פוסל. כיון דבהמת עובד כוכבים הויא אע"ג דישראל שחיט לה מהני בה מחשבת עובד כוכבים וסתם מחשבתו לעבודת כוכבים:

חצר כבד. טרפשא דכבדא אוברי"ש בלע"ז:

אמר רבי יוסי ק"ו. דלא מהניא ביה מחשבת בעלים אע"ג דשמעיניה דחשיב כיון דישראל שחיט ליה:

ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין. פרש"י בגמרא [דף לט.] דה"ק ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין מעבודה לעבודה בארבע עבודות כגון שוחט על מנת לקבל או להוליך או לזרוק או להקטיר בפיסול הרי זה פסול ואפ"ה אין הכל הולך אלא אחר העובד שאין הבעלים פוסלין את הקרבן במחשבתן אלא כהן בלבד כדכתיב המקריב אותו לא יחשב וקרי ביה לא יחשב:

מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין. כלומר שאין המחשבה פוסלת בחולין בכל ד' עבודות אלו אלא בשתים מהן שהשוחט בהמת חולין וחשב עליה לזרוק או להקטיר חלבה לעבודת כוכבים פסולה אבל חשב בשחיטתה לקבל דמה או להוליך דמה לא מיפסלא דהולכה וקבלה לעבודת כוכבים לאו כלום נינהו דבקדשים היינו טעמא דפסלה מחשבת קבלה והולכה משום דכיון דמצות הזבח נינהו חשיבי מעשה אבל בעבודת כוכבים לאו כלום וכיון שכן ק"ו הוא שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט. והוי יודע דזריקה והקטרה נמי דאמרינן דפסלי בעבודת כוכבים דוקא בשחשב עליה בשעת שחיטה לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים אבל נשחטה כראוי שוב אין הבהמה נפסלת אע"פ שזרק דמה או הקטיר חלבה לעבודת כוכבים דאע"ג דבהמת קדשים מיפסלה בד' עבודות התם היינו טעמא לפי שכולן מכשירי קרבן הן אבל חולין שכל היתירן אינו תלוי אלא בשחיטה מכיון שנשחטו כראוי א"א שיפסלו וזה שלא כדברי רש"י ז"ל:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי דאמר זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. כלומר כשזה שוחט דהיינו עובד אין הבעלים פוסלין שחיטתו בשום מחשבה ודקתני במתני' דהשוחט לעובד כוכבים שחיטתו כשרה ה"ה דאפילו לכתחלה אלא דלא מצי למתני שוחטין לעובד כוכבים דאי הכי הוה משמע דלמשרי למשחט לעובד כוכבים הוא דאתא דלית ביה משום לפני עור לא תתן מכשול אבל לא שתהא שחיטתו כשרה לכך הוצרך לשנות שחיטתו כשרה אבל אין הכי נמי דאפילו לכתחלה:

מתני השוחט לשם הרים וכו'. מפרש בגמ' שחיטתו פסולה לאסור באכילה אבל בהנאה שריא:

ורמינן עלה בגמ'[דף מ.] פסולה אין זבחי מתים לא. כלומר לאסור בהנאה כדין תקרובת עבודת כוכבים שאסור כמת ומת אסור בהנאה כדנפקא לן בע"ז (דף כט:) מותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה:

ורמינהו השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם מדברות לשם נהרות לשם ימים לשם חמה לשם כוכבים לשם מזלות לשם מיכאל השר הגדול לשם שלשול קטן. כלומר לשם דבר גדול שבכל הבריות או אפילו לשם דבר קטן שבכולן:

הרי אלו זבחי מתים. ומפרקינן הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר. והכי פירושא דמתני' בשוחט לשם הר ומש"ה לא מיתסרא בהנאה ולאו במתכוין לעבודת כוכבים דאי הכי אפילו בהנאה מיתסרא אלא בשוחט לשום רפואה או לשם כשפים ודברי הבאי ומשום מראית העין בלחוד הוא ומתסרא באכילה מפני שנראה כמתכוין לעבודת כוכבים אלא לפי שאין דרכן של עובדי כוכבים לעבוד הרים וגבעות ומדברות לא החמירו לאסרה בהנאה וברייתא דקתני הרי אלו זבחי מתים דמשמע דאפילו בהנאה מתסרא מיתוקמא בדאמר לגדא דהר כלומר לשרו של הר שאפילו כששחט לשמו לשם רפואה כיון שדרך העובדי כוכבים לעבדו עשאוהו מדבריהם כתקרובת עבודת כוכבים ממש וכן נראה פי' זה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות שחיטה: