ר"ן על חולין מז:

וכפשטא דמתני' דקתני כמה הוא נותן לו משקל ה' סלעים ביהודה. פי' לאפוקי ממאי דאוקימנא לה אליבא דרב ושמואל בישראל שיש לו גיזות הרבה:

מתני' לא הספיק ליתנו עד שצבעו ישראל זה פטור. דקנייה בשינוי והוה ליה כמזיק מתנות כהונה או שאכלן דאמר רב חסדא בפ' הזרוע דפטור מלשלם ואע"ג דלא אמרינן שינוי קונה אלא לענין שאינו מחזיר לו גוף הגזלה אבל מ"מ צריך להחזיר לו דמים אפ"ה מהני שינוי לפטרו לגמרי אף מדמי צמר דכיון שפקעה מצותו ליכא חיובא דממונא גביה והוה ליה ממון שאין לו תובעין וכמו שכתבתי למעלה [ריש ט"ו] וכ"ת א"כ מאי קמ"ל רב חסדא מתני' היא [תוס' דף קלז: ד"ה עד כו'] איכא למימר אי ממתני' הוה אמינא כגון שגזז אחת אחת וצבעו ולומר דאין מצטרפין לאחר צביעה קמ"ל רב חסדא:

ליבנו ולא צבעו חייב. שאין זה שינוי דאכתי בעיניה הוא:

הלוקח גז צאנו של עובד כוכבים. במחובר פטור דגז צאנך כתיב והאי צאן לאו דידיה הוא ואצאן דידיה קפיד רחמנא ולא אגיזין דידיה וגרסי' עלה בגמ' [דף קלח.] איתמר גזז ומכר ראשונה ראשונה כלומר שהיה מוכר את הרחל לאחר גיזתה מיד קודם שצירף ה' גיזין רב חסדא אמר חייב ר' נתן ברבי הושעיא אמר פטור בעידנא דמלי שיעורא בעיא צאנך וליכא כלומר מפני שבאותה שעה שהוא מתחייב ע"י גיזת החמישית בד' ראשונות אותן ד' גיזין אינו מצאן שלו ורמינא עליה דרב נתן ממתניתין דתנן הלוקח גז צאנו של עובד כוכבים פטור מראשית הגז כלומר אפילו לקחה עד שלא נגזזה פטור הלוקח מראשית הגז דהא לאו צאנו הוא ודייקינן מינה הא צאנו לגזוז שמכר לו גז הצאן והקנה לו הגוף עד שעה שגזזו חייב דצאנך קרינא ביה ואמאי הא כל חדא וחדא בתר גיזה נפקא ליה מרשותיה וקתני חייב אלמא בתר שעת גיזה דכל חדא אזלינן וקשיא לרב נתן בר הושעיא דאמר פטור ותרגמא רב חסדא אליבא דרב נתן בר הושעיא כגון שהקנן לו כל ל' יום כלומר שיהיו כל הגופים קנויין לו עד תשלום כל הגיזים וכל ל' יום לאו דוקא. זו היא שיטת רש"י ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י' מהלכות בכורים דלוקח גז צאנו של עובד כוכבים דפטור היינו שלקחן אחר שגזזן העובד כוכבים. וצאנו לגזוז דאמרינן חייב היינו כשלקח הצאן לגזתן ובהך פלוגתא דרב חסדא ורב הושעיא יש לו שיטה אחרת ולא נתחוורו לי דבריו. ולענין הלכה בפלוגתייהו דרב חסדא ורב נתן בר הושעיא מסתברא דקי"ל כרב חסדא דאמר חייב דפשטא דמתניתין כוותיה דייקא ואף על גב דתרגומא רב חסדא אליבא דרב נתן בר הושעיא בשהקנן כל שלשים שנויא הוא ולא סמכינן עליה וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל בספר הצבא ומיהו במאי דדייקינא הא צאנו לגזוז חייב מסתברא לי דלא קי"ל הכי וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד:

לקח גז צאנו של חברו אם שייר המוכר המוכר חייב. מפרשינן בגמ' משום דמסתמא מתנתא דכהן לא מזבין איניש ומש"ה כל ששייר המוכר מסתמא אמרי' מתנתו דכהן גביה ואם לאו הלוקח חייב דא"ל מוכר מתנתא דכהן לא זבנית לך. ותנן [בדף קלה.] תו עלה דהא היו לו ב' מינין שחופות ולבנות מכר לו שחופות אבל לא לבנות זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו והך מתני' מפרשא לר' אלעאי בחד גונא ולרבנן בחד גונא משום דבגמ' [דף קלו.] רמי עליה דר' אלעאי דאמר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ משום דיליף נתינה נתינה מתרומה אי מה תרומה ממין על שאינו מינו לא אף ראשית הגז ממין על שאינו מינו לא [אין] דהא תנן היו לו שני מינין שחופות ולבנות מכר לו שחופות אבל לא לבנות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו אלא מעתה סיפא דקתני זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו משום דתרי מיני נינהו אלא עצה טובה קמ"ל דליתיב ליה מהאי דרכיך ומהאי דאשון הכא נמי עצה טובה קמ"ל דליתיב ליה מתרוייהו הא אוקימנא למתני' דלא כרבי אלעאי. הרי אתה רואה מפורש דלר' אלעאי כי אמרינן בשחופות ולבנות דנותן זה לעצמו וזה לעצמו מדינא הוא דלדידיה בראשית הגז אין נוטלין ממין על שאינו מינו ולפיכך כל שמכר שחופות אע"ג ששייר לבנות לא הוי שיורא גבי מוכר ומש"ה זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו מדינא ומיהו בזכרים ונקבות כיון דודאי חד מינא נינהו כי קתני זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו משום עצה טובה בלחוד הוא. דמדינא מוכר חייב כיון דאיכא שיורא גביה אלא שהשיאוהו חכמים עצה טובה שיקנה מן הלוקח מגז של זכרים כשיעור המגיע לזכרים משום דזכרים אשון ודנקבות רכיך ולרבנן דפליגי עליה דרבי אלעאי וסבירא להו דמתנות נוהגות בחו"ל ולא גמרי נתינה נתינה מתרומה סבירא להו נמי דנוטלין ממין על שאינו מינו בראשית הגז ומעתה כולה מתני' לדידהו משום עצה טובה בלחוד היא שמתוך שגיזת הלבנות טובה משל שחופות השיאוהו עצה שיקנה מן הלוקח לשיעור השחופות ויתן לכהן. והרב אלפסי ז"ל שהשמיט משנה זו משמע דס"ל דכולה מתני' משום עצה טובה היא ובודאי דהכי הוא דהא אוקימנא בגמ' למתני' דלא כר' אלעאי אבל מ"מ נ"ל דכיון דנהוג עלמא כר' אלעאי בראשית הגז אלמא סבירא לן דגמרינן בה נתינה נתינה מתרומה ומעתה בשחופות ולבנות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו מדינא דהא ליכא שיורא גבי מוכר. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהל' בכורים היו שני מיני גיזה כגון גיזה לבנה וגיזה שחופה או גיזת זכרים וגיזת נקבות ומכר מין מזה והניח מין אחר זה נותן לעצמו על מה שלקח וזה נותן לעצמו על מה שמכר ע"כ. ואין דברים הללו מכוונים אצלי דבזכרים ובנקבות ודאי ליכא אלא עצה טובה וכן אני אומר דכיון דנהוג עלמא כר' אלעאי בראשית הגז אפילו לוקח צאנו של עובד כוכבים לגזוז פטור דבגמרא פרכינן עליה דרבי אלעאי אי מה תרומה גדל בחיוב חייב גדל בפטור פטור אף ראשית הגז גדל בחיוב חייב גדל בפטור פטור וכ"ת הכי נמי והא תנן הלוקח גז צאן עובד כוכבים פטור מראשית הגז הא צאנו לגזוז חייב כלומר ולרבי אלעאי אמאי והרי גדל הגז בפטור ומסקינן דמתניתין דלא כרבי אלעאי משמע מ"מ דלרבי אלעאי אפילו צאנו לגזוז פטור וכן נמי משמע דבראשית הגז אין נוטלין מחדש על הישן דבגמרא אמרינן אי מה תרומה מחדש על הישן לא אף ראשית הגז מחדש על הישן לא. ומסקינן דלרבי אלעאי הכי נמי אלא דלרבנן דלא ילפי נתינה נוטלין מן החדש על הישן [ומעתה מה ראה הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק הנזכר דצאנו לגזוז חייב ומפריש מהחדש על הישן] וממין על שאינו מינו שמא תאמר אע"ג דנהוג עלמא כר' אלעאי בראשית הגז ה"מ דוקא לענין שאין נוהגות אלא בארץ אבל במילי אחריני אע"ג דתלו בהדי הדדי כרבנן נקטינן משום דאמרינן בפרק בתרא דתענית [דף כו:] דהיכא דאמרינן נהגו אורויי לא מורינן מעתה לא היה להרב ז"ל לכתוב שאין ראשית הגז נוהג אלא בארץ ולפיכך מה שנ"ל בזה יותר נכון הוא דכיון דנהוג עלמא כותיה במתנות לא מקילינן במידי דאזל ביה רבי אלעאי לפום סבריה לחומרא דתרי קולי לא עבדינן ולפיכך אין נוטלין ממין על שאינו מינו ולא מן החדש על הישן ומיהו בצאנו לגזוז אפשר דמחמירין כרבנן דחייב אע"פ שהיה אפשר להקל ולומר דכיון דמני לה בהדי ההיא דרבי יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד דקי"ל הכי כדמוכח בפ"ק דקדושין [דף לט.] דבראשית הגז נמי כרבי אלעאי נקיטינן בין לקולא ובין לחומרא:

הדרן עלך ראשית הגז

אחד עשר

שילוח הקן נוהג בארץ ובחו"ל. משום דאיצטריך למתני בחולין אבל לא במוקדשין תנא בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית אע"ג דלא הוה צריך למתנינהו דהא שילוח [הקן] לאו חובת קרקע הוא:

אבל לא במוקדשין. מוקמינן לה בגמרא [דף קלט.] שהקדיש עופות שברשותו ואח"כ מרדו וקננו חוץ מרשותו דבחולין כה"ג חייב דכיון דמרדו נפקי מרשותיה ולא מיקרי מזומן ואפ"ה במוקדשין פטור משום דכתיב שלח תשלח מי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאין אתה מצווה לשלחו אלא להביאו ליד גזבר דאע"ג דמרדו לא פקעי קדושתייהו אפי' אינן אלא קדשי בדק הבית שאין בהן אלא קדושת דמים ויהבינן טעמא בגמרא משום דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה דכתיב (תהלים כד) לה' הארץ ומלואה. וכתבו בתוספות דמהא שמעינן דאווזין ותרנגולין של חולין שמרדו בבעליהן והלכו להם הוו הפקר והמחזיק בהן זכה דהא הכא אי לאו טעמא דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה הוו פקעי מקדושתייהו ורב נמי אמר בגמרא דדוקא קדשי מזבח דקדשי קדושת הגוף לא פקעה קדושתייהו [אבל קדשי בדק הבית דקדושת דמים נינהו כיון דמרדו פקעה קדושתייהו] ואף על גב דלא קי"ל כרב היינו דוקא לגבי הקדש משום דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה אבל מרשות בעלים מיהא משמע דנפיק דה"ל (ב"ק דף קטז:) כשיירא שעמד עליה גייס וטרפה דכל היכא דאין הבעלים יכולין להציל יכול לומר מהפקרא קא זכינא הכא נמי כיון שמרדו ואי אפשר לבעלים להחזירן יצאו מרשותן וכל הקודם בהן זכה בהם:

ובגמרא (חולין דף קלט.) נמי אמרינן דעוף שהרג את הנפש פטור מלשלח משום דבעי לאיתוייה לבי דינא ולקיומי ביה ובערת הרע מקרבך לפי שמצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביאן לב"ד כדי לבער רשעים מישראל ומכאן אתה דן לכיוצא בזה:

חומר בכיסוי הדם וכו' ושלוח הקן אינו נוהג אלא בשאינו מזומן. מוכחינן לה בגמרא מדכתיב כי יקרא קן צפור לפניך פרט למזומן: