ר"ן על חולין מב:

אין מחזיקין דם בבני מעים. אינם בחזקת דם ליאסר אם לא נמלחו:

הדרא דכנתא. דקין שסביב הכנתא אינטרי"ל בלע"ז:

מעיא. קיבה או כרם ושאר הדקין:

וכרכשא. טבחיא אבל הלב והריאה והכבד וכנתא גופא יש בהם דם וצריכין מליחה:

ודקדק הרמב"ן ז"ל מדאמרינן אין מחזיקין דם בבני מעים ולא אמרינן אין דם בבני מעים דדוקא מסתמא הוא דלא מחזקינן הא אסמיק חיישינן ובעי מליחה וכתב ר"ת ז"ל שהכרס אינו בכלל מעים ומחזיקין בו דם שהרי אמרו במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות שאם אין עליה קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה ולדידי מהא לא איריא דאנן הכי קאמרינן שמתוך שדמן מועט אין צריכין מליחה לפי שאותו דם המועט שבהן אינו פורש מהן בבישול והוה ליה דם האיברים שלא פירש ושרי אבל לא שלא יהא דם בהם כלל שאפילו בדקין הדבר נראה לעין שיוצא מהם דם ע"י חבורה. וכנתא גופא דכתיבנא דצריכה מליחה ובמליחה שריא היינו לדין הגמרא אבל בדברי הגאונים ז"ל נמצא שגזרו עליה ואסרוה אלא לצלי וכן כתוב בהלכות גדולות כנתא גופא אסירא משום שורייקי קטיני דאית בה ואע"ג דחתכה פורתא פורתא ומלחה אסירא [לא שנא דתורא ול"ש דכל קנינא]. וכתבו בתוס' דכי אמרינן דאין מחזיקין דם בכרכשא והדרא דכנתא היינו בגופן אבל בשמנן ודאי יש בהם דם ולפי זה טוב למלוח אותן מצד השומן קודם שיהפכו אותן כיון דמשום שומן הוא דבעו מליחה. ויש מי שאומר שאסור למלוח בני מעיים הללו שאין בהן דם עם הבשר משום דפליט ובלעי מינייהו דהא נייחי דלית בהו מידי למפלט וכדאמרינן בדגים ועופות ואין זה נכון שאע"פ שאין בהם דם ציר מיהא אית בהו וכבר כתבתי למעלה שכל זמן שהבשר טרוד לפלוט ציר אינו בולע דם ולא עוד אלא שיש לומר דהני כיון דלית בהו דמא לא [בלעי] אלא משרק שריק ליה ואזיל בהדי מלחא וכן כתבו חכמי הצרפתים ז"ל וכן הדעת מכרעת:

אין מניחין בשר מליח אלא ע"ג כלי מנוקב. מדקאמר אין מניחין ולא אמר אין מולחין משמע דלא מיבעיא שאסור למלוח בשר בכלי שאינו מנוקב אלא אפילו להניחו שם אסור ומיהו מסתברא דהיינו דוקא כשיצא מידי כל דמו ועדיין לא הודח לפי שיש לחוש שיבלע מן הדם שעל פניו דאע"ג דאכתי פליט ציר ליכא למימר דאיידי דטריד למפלט לא בלע כדאמרינן בסתם מליחה לפי שכאן הדם מתכבש תחתיו כיון שהכלי אינו מנוקב ובכה"ג ודאי בלע אע"ג דפליט ציר וכיון דבלע אין לו תקנה במליחה שאין המלח מוציא דם הבא ממקום אחר כל שאינו מוציא דם של עצמו אבל אם הניחו בכלי שאינו מנוקב קודם שיצא מידי דמו אפילו תאמר שבלע הבשר מדם שפלט כשיחזור וימלחנו בכלי אחר [שהוא] מנוקב יפליטנו המלח כשם שהוא מפליט דם של עצמו כמו שכתבתי למעלה בשם הר"ר יונה ז"ל:

דילמא פליט האי ובלע האי. שאי אפשר לשתיהן לגמור פליטתן כאחת וכשנגמרה האחת בולעת מן האחרת:

אלא לא שנא. דכל היכא דטריד לפלוט אפילו ציר לא בלע דם ומסתמא קודם שגמרה האחת לפלוט צירה גמרה האחרת לפלוט דמה לגמרי:

הרי זה מכביד את הבשר. שבשעת שחיטתה היא טרודה להוציא [דם] וכששובר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם והיא נחה ושוקטת והדם נבלע באיבריה ומכביד הבשר ונמצא גוזל את הבריות כשהוא מוכרה במשקל והוא שוקל הדם:

ואיבעיא לן הואיל ומבלע דם באיברים מי שרי למיכל מיניה באומצא או לא. זו היא גרסת הרב אלפסי ז"ל וה"פ כיון דמבלע דם באיברים והדם פורש ממקום למקום הוה ליה כדם האברים שפירש דאסור או דילמא דכה"ג לא מיקרי פירש ולפי גירסא זו דוקא באומצא דהיינו חי בלא מליחה הוא דמיבעיא לן אבל בצלי אי נמי לקדרה ע"י מליחה פשיטא דשרי דנורא שאיב ליה ומליחה מפיק ליה שאע"פ שאין לו כח להוציא דם הנבלע הבא ממקום אחר מוציא הוא את זה. אבל רש"י ז"ל לא גריס לאומצא אלא גריס למיכל מיניה שרי או דילמא למיכל מיניה אסור ולפי גירסא זו אפילו לצלי ועל ידי מליחה מיבעי לן דדילמא שוב אינו יוצא ואסור ולא נהירא דאם איתא דאין לו תקנה כי היכי דאמר גוזל את הבריות הול"ל מאכיל דם את הבריות דחמיר טפי אלא ודאי משמע דלצלי אי נמי לקדרה שרי ולאומצא בלחוד הוא דקא מבעיא ליה אי שרי או לא דאפילו תמצי לומר אסור לא הול"ל מאכיל דם את הבריות דמיכל באומצא לא שכיח:

גרסינן בגמרא [דף קיד.] המבשל במי חלב פטור משום דמי חלב אינו כחלב וכתבו בתוס' דה"מ מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא אסור דהא כותח הבבלי משום נסיובי דחלבא דאית בה מתסר כדאיתא בפ' אלו עוברין (דף מב.) ואע"פ שאין זו ראיה דמי חלב לאו היינו נסיובי דחלבא מסתברא כוותייהו:

מתני' בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה. איסור הנאה נפקא לן בגמרא [דף קטו:] מדכתיב לא תבשל שלשה פעמים אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול:

בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה מותר לבשל ומותר בהנאה. דאין בו משום בשר בחלב כדיליף בגמ' [דף קיג:] ובאכילה מיהת אסור משום איסור טמאה:

פרט לחיה ועוף ובהמה טמאה. גדי פרט לעוף שאינו בהמה גדי פרט לחיה שאינה בהמה ואע"ג דחיה בכלל בהמה אתא קרא יתירא ומעטיה. גדי ולא בהמה טמתה אבל בהמה טהורה דלאו גדי כגון פרה ורחל אתרבי מקראי כדתניא [הוא במשנה דף קיג.] בגמרא נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר באותו פסוק עצמו לא תבשל גדי בחלב אמו משמע כל שנוהג בו איסור נבלה יש בו משום בשר בחלב:

קיבת עובד כוכבים ושל נבלה הרי זו אסורה. קיבה היינו חלב קרוש שבתוך הקיבה וקאמר דאסורה משום דכגוף הבהמה חשבינן לה:

ושל נבלה. בגמ' פריך אטו דעובד כוכבים לאו נבלה היא:

המעמיד בעור של קיבה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. קמ"ל שאע"פ שעור הקיבה מעמיד החלב לא מיתסר בכל דהו אלא הרי הוא כשאר איסורין בנותן טעם:

כשרה שינקה מן הטרפה וכו' מפני שכנוס במעיה. ולא חשיב כגופה ובגמרא פרכינן מינה ארישא דקתני קיבת העובד כוכבים ושל נבלה אסורה אלמא כגופה דיינינן לה:

גמ' אטו קיבת עובד כוכבים לאו נבלה היא אמר שמואל חדא קתני. ומשום נבלה קא אסר לה:

ומי אמר שמואל הכי. דקיבת נבלה מתסרא אלמא כגופה דמיא והאמר שמואל מפני מה אסרו גבינות העובדי כוכבים מפני שמעמידין אותן בעור קיבת נבלה הא קיבה גופה שריא משום דמעלמא אתיא ולאו כגופה דמיא. והקשה הר"ר יהוסף הלוי ז"ל אמאי איצטריך שמואל למימר בעור קיבת נבלה אפי' עור כשרה נמי תיתסר משום בשר בחלב ותו קשיא ליה היכי מיתסרא בכל דהו ליטעמיה קפילא וליהוי בנותן טעם וניחא ליה ז"ל אי משום בשר בחלב לא הוה מיתסר אלא בנותן טעם כדתנן במתני' המעמיד בעור קיבה אם יש בה בנ"ט אסורה ומשום עור קיבת נבלה נאסרת בכל דהו דכיון דאוקומי קא מוקים לא בטיל אבל משום בשר בחלב ליכא למימר הכי דכל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא אלא האי באפיה קאי והאי באפיה קאי ולזה הסכים הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות מאכלות אסורות מכלל דס"ל ז"ל דבאיסורין הללו הולכין אחר נותן טעם אלא דהכא אסור משום דאוקומי קא מוקים אבל אחרים אומרים דבכל דבר של עובדי כוכבים לא הלכו בו אחר נ"ט כדי שלא יפרוצו ואכתוב עוד בזה במסכת ע"ז בס"ד:

לא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה . [כי קאמר שמואל חדא קתני לתרוצי למתני' איירי בדינא דקודם חזרה וכי אמר מפני מה אסרו גבינותם אמר לה אליבא דהלכתא דבתר חזרה]: