ר"ן על חולין מב.

והרב ר"י ז"ל היה אומר דאפילו בשר שנמלח ועומד עם מלחו לאחר פליטת דם וציר אסור לפי שיש על פניו טיחת דם שנפלט וכן המלח מלוכלך בדם הפליטה וחוזר הוא ובולע מחמת חום המלח לפיכך צריך להזהר להדיח הבשר קודם גמר פליטת ציר וכתב הרשב"א ז"ל שהוא מקובל ממנו ז"ל דפליטת ציר בשר כשתים עשרה שעות ומ"מ אין ספק שאפילו עמד במלחו יותר משיעור זה בקליפה סגי ליה דדם משרק שריק ואינו מפעפע. והאי אסורין דאמרינן איכא מ"ד דדוקא דגים הוא שנאסרין אבל עופות ודאי שרי דליכא למימר דילמא בתר דפלטי עופות דמן לגמרי הדרי ובלעי מדם הנבלע בדגים ושוב אין ניתרין במליחה מפני שהוא דם הבא ממקום אחר דהא אכתי פלטי עופות ציר וכל דפלטי אפי' ציר לא בלעי דם אלא ודאי הדגים בלבד הוא שנאסרים וכן פי' רש"י ז"ל אבל בתוס' כתבו דעופות נמי אסורין ולישנא דייק כוותייהו דכיון דאמרינן אסורין סתמא דאתרוייהו קאי אלא שדחו סברתם מן הטעם שכתבתי ול"נ דברי התוס' עיקר דכי אמרינן דכל שהוא טרוד לפלוט אפילו ציר לא בלע היינו דלא בלע דם משום דמשרק שריק דמשריותא דמליחה הוא דגמרי הכי אבל דגים שנאסרו ונעשו נבלה כיון דקי"ל דמליח הרי הוא כרותח היאך אפשר שלא יאסרו העופות מפני פליטת שמנונית שלהם הא ודאי הוו להו כנבלה דאמליחא בהדי שחוטה דמסקי בסמוך לאיסורא. כתבתי זה תחלה על דרך דעת הראשונים בחתיכה עצמה נעשית נבלה אבל אחר שנתחדשה לי סברא דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא דרך בישול כבשר בחלב וכמו שאכתוב למטה בהלכות טפת חלב מעתה אין מכאן הכרח לאסור העופות אבל ראוי להתירם מן הטעם שכתבתי ומה שאמרו דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין ולא אמרו דגים שמלחן עם העופות אסורין משום דאי הכי הוה משמע אפילו דגים מלוחים ועופות תפלין דהכי מפרשינן לקמן הא דתניא דג טהור שמלחו עם דג טמא ובכה"ג אפילו הדגים היו מותרין וכדמוכחא ההיא:

רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה. ובשר נבלה גם כן היה מלוח אתא לקמיה דרבא משום דאע"ג דפשיטא דנהי דאמרינן כל היכא דטריד למפלט לא בלע ה"מ דם דשריק אבל ציר מיהא בלע אכתי מספקא ליה שמא ציר היוצא ע"י מליחה זיעה בעלמא הוא ורבא פשיט ליה מדכתיב הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפן שלהן דהטמאין רבויא הוא ומרבינן מיניה צירן והיינו היוצא במליחה דאי בבשול היינו רוטבן אלא ציר במליחה ורוטב בבישול וכי תימא לרוטבן איצטריך ואכתי צירן מנא לן ליתא דרוטב בבישול פשיטא דאסור ואוסר דהיינו טעם כעיקר אלא ודאי לצירן איצטריך והאי קרא דהטמאים בשרצים כתיב ואפשר דליכא למגמר מיניה לשאר איסורין דמה לשרצים שכן מטמאים בכעדשה ובגמ' בפ' העור והרוטב (דף קכ:) מפרשינן מהיכא קי"ל אלא דהכא לא איכפת לן כיון דודאי אתרבי לן והכי הוה אורחא דתלמודא:

דג טהור שמלחו עם דג טמא מותרין. לאו בנוגעין זה בזה עסקינן אלא שעומדין בסמוך בכדי שפליטה של זה נוגעת בזה:

והוא שיהיה טהור מליח וטמא תפל. דהשתא טמא לא פליט מידי:

אבל אם היו שניהם מלוחים אסורים. דטמא פולט ציר וטהור בולע וציר דג טמא אע"ג דמדאורייתא לא מיתסר כדמוכח בפ' אין מעמידין (דף מ.) מדרבנן מיהא אסור ואין צריך לומר שהיה טמא מליח וטהור תפל שהוא אוסר משום דטמא מליח פולט ציר וציר זה שהוא רותח מחמת מלח נבלע בטהור ואוסרו ואע"פ שהטהור אינו מליח כ"כ מחמת בליעתו שלא יהא נאכל מחמת מלחו ולעיל אמרינן דלא אמרינן מליח הרי הוא כרותח אלא כשאינו נאכל מחמת מלחו היינו לומר שאין הבשר רותח אבל מ"מ ציר זה הטפל עליו רותח הוא ונבלע בו ומיהו הבשר צונן חשבינן ליה דמש"ה אמרינן טהור מליח וטמא תפל מותר שאע"פ שנבלעין בתוכו טפות רותחות מן הטהור אעפ"כ אינו מתחמם כל כך עד שיפלוט ומיהו משמע [דטמא מליח או שניהם מלוחים] דבקליפה סגי דבכל איסור שע"י מליחה סגי ליה בקליפה וכן דעת הרא"ה ז"ל אבל דעת הרמב"ן ז"ל מחמיר ואומר דהכא כוליה חיים מרוב טפות מלוחות שהם חמות בעצמן ויותר נ"ל דברי הרא"ה ז"ל ומיהו הוא ז"ל מצריך נטילת מקום ואמר דבפסחים (דף עה:) מוכח בהדיא דברותח דצלי בעינן נטילת מקום ואיני מודה לו בזה דהתם שאני דנטף מרוטבו וחזר אליו שדנו אותו בדין אמצעי וכמו שכתבתי למעלה אבל בצלי לא בעינן אלא קליפה בלחוד ומיהו הכא אפשר דכיון דציר זה יצא מן הטמא ועמד בעינו ונבלע אח"כ בטהור ה"ל כנטף מרוטבו על החרס וחזר אליו דבעינן נטילת מקום:

אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה [ומדיחו]. כתב הרמב"ן ז"ל מדיחו יפה יפה שתי הדחות במשמע אחת בכלי מנוקב להעביר המלח ואחת בכלי שאינו מנוקב להעביר טפות דם שעליו וכן מולחו יפה יפה הרבה מליחות במשמע משני צדדין ומתוכו בדבר שמבשלין כולו כאחד:

הא דחלליה בי טבחא. רב הונא דלא בעי הדחה ברישא בדחלליה בי טבחא כל רחיצה בבשר מתרגמינן חלול וכי קתני במתני' מדיח ומולח בדלא חלליה בי טבחא. והדחה ראשונה צריכה להעביר דם שעל פני הבשר שאין המלח מפליט בחומו אלא דם שבתוך הבשר שהוא לח אבל לא מה שנתיבש על פניו ולפיכך אם לא ידיחו אותו בתחלה יש לחוש שמא לאחר שינוח הבשר מלפלוט דם וציר יהא ניתך הדם ויבלענו כ"כ הרא"ה ז"ל ולפ"ז לא אתי שפיר מה שכתבתי למעלה בשם הר"ר יונה ז"ל שצריך להזהר שלא להניח הבשר במלחו בכדי שיפלוט כל דמו וצירו וכיון שמסלקין אותו קודם לכן ומדיחין אותו לאחר מליחה למה צריך להדיח קודם מליחה מן הטעם שכתבנו לפיכך נ"ל דהיינו טעמא דמדיח בתחלה כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה שאם יהא נקרש על פניו לא יהא כח במלח להוציא דמו וטעמא דמדיח אחר מליחה כדי להדיח לחלוחית הדם שעל פני הבשר הבא שם מפליטתו:

רב דימי מנהרדעא מלח במלחא גללניתא ומנפיץ לה. יש מפרשים שלא היה מדיחו אלא מנפץ המלח ודוקא גללניתא דהיינו מלח גסה אבל דקה לא לפי שאינו מתנפץ יפה והראב"ד ז"ל פירש שמי שאינו מולח במלחא גללניתא צריך להדיחו בכלי מנוקב יפה יפה כדי שלא יחזור ויבלע בו הדם הנבלע במלח שהוא נמחה עכשיו במים ורב דימי מנהרדעא דמלח במלחא גללניתא ומנפץ לה ואחר כך מדיח אפילו בכלי שאינו מנוקב דאין כאן אלא טפת דם שעל פניו ואינה כדי לאסור את הבשר דצונן הוא ופורתא בטיל לגמרי ולענין המלח עצמו שמולחין בו מסתברא דשרי דאי לא הרי אנו רואין לעיל שהמלח ניתך על הבשר ונותן טעם בו והיה ראוי לאסרו אלא ודאי משמע דשרי ואומר הרמב"ן ז"ל דטעמא לפי שהדם נשרף במלח ומיהו דוקא בדם הוא דאמרינן הכי אבל בשומן איסור ובצירו לא: