ר"ן על חולין יז.

לקתה בכוליא אחת טרפה. פירש"י ז"ל לקתה מליא מוגלא בכוליא אחת וכל שכן בשתיהן. למקום חריץ. שהגידים מעורים שם והוא אמצעית הכוליא ומה שפירש לקתה מליא מוגלא ליתא דהא אמרינן לקמן [דף נה:] דמוגלא כשר בריאה ופסול בכוליא ולקותא פסול בזה ובזה אלמא לקותא לאו היינו מוגלא דמוגלא בריאה כשרה אבל ודאי לקותא היינו שנתמסמס הבשר עד שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי ודוקא לקותא הוא דפסיל כי מטי למקום חריץ אבל נקב אפילו מטי למקום חריץ אינו פוסל כדאמרינן בסמוך דנקב פוסל בריאה וכשר בכוליא וסתמא קאמרינן ולעיל נמי אמרינן בגמרא [דף נד.] גבי [הנהו דמחו] בכוליתא וקטלי וכי להוסיף על הטרפות יש [ואם איתא] מאי קושיא דילמא במקום חריץ הוו מחו לה אלא ודאי נקב אינו פוסל בכוליא כלל:

ולא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טריפה ודצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוח אבל אסרוח טרפה. הרב אלפס ז"ל סובר שאף בריאה אין מים זכים כשרים אלא דצילי ולא אסרוח כלל אבל עכירי א"נ אסרוח לא כמו שכתבתי למעלה [ופי' מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא ליחה שאינה סרוחה הכי מוכח במיימ'] וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"ז מהלכות שחיטה ולא מחוור כמו שכתבתי למעלה לפיכך נראה דכי אמרינן לא אמרן אלא דצילי ולא אסרוח אבל עכירי או אסרוח טרפה היינו דוקא בכוליא אבל בריאה בכל ענין כשרה דהא אמרינן לעיל [דף מח:] גבי ריאה חזנהו דקיימי כנדי כנדי טינרי טינרי ולא אמר להו ולא מידי ומדלא בדקו אי אסרוח או לא משמע דבין כך ובין כך כשרה:

כוליא שהקטינה בדקה עד כפול בגסה עד כעינבה בינונית. כתוב בהלכות גדולות דכפול וכעינבה כשרה פחות מכן טרפה והוא תימה דבגמרא [דף נה.] אמרי' שכל שיעורי חכמים להחמיר כלומר דכי הוי חומרא כי אמרינן עד ועד בכלל אמרינן ליה וכי הוי חומרא כי אמרינן עד ולא עד בכלל אמרינן ליה בכל מידי דהוי מדאורייתא הילכך הכא אית לן למיזל לחומרא ולדון בטרפה כפול וכענבה וכתב הראב"ד ז"ל דהקטינה דאמרינן היינו שהקטינה לאחר ברייתה מחמת חולי אבל קטנה בתולדתה אפילו פחות מכפול כשרה והיכי ידעינן אי הוי מחמת חולי או לא כי חזינן שהקרום שלה כווץ בידוע שמחמת חולי הוא ואם אינו כווץ אלא שהוא עשוי כמדת הכוליא מוכחא מילתא שתחלת ברייתה היתה כך וכשרה וכתב הר"ם במז"ל בפרק עשירי מהלכות שחיטה דעוף אין לו שיעור למטה:

איזו היא חרותה כל שצמקה ריאה שלה. ויבשה ושדים צומקים (הושע ט) מתרגמינן דדין יבשין:

שיחמא. שחורה ואינה מצננת כל כך כלבנה ומשמע דבדיקה זו היכא דלא ידעינן אי בידי שמים אי בידי אדם אבל כל היכא דידעינן דבידי שמים אינה צריכה בדיקה והיכא דידעינן דבידי אדם אין בדיקה מועלת לה ואחרים לא כתבו כן:

הגלודה שניטל עורה מחמת שחין או מחמת מלאכה:

על מקום טיבורו. התם בעינן כסלע:

ראשי פרקים. בכל פרקי חוליותיה ועצמות השוק והירך בעינן שיור כסלע:

כל העור מציל בגלודה. כל היכא דמשתייר ההוא כסלע מעלה ארוכה וחוזר כל עורה לקדמותה:

חוץ מעור בית הפרסות. מן הארכובה ולמטה דלא הוי עור מפני שהוא רך ולא חשיב עור אלא בשר:

הא מילתא לא איפסיקא הלכתא בהדיא וכו'. האריך בזה הרב אלפסי ז"ל הרבה ורוב דבריו פשוטים וכתב בכלל דבריו ועוד לא עדיפא הא מתניתא ממתניתין דתנן ואלו שעורותיהן כבשרן עור בית הפרסות כלומר דלא חשיב עור אלא בשר והא אפקה רבי יוחנן מהלכתא ואוקמה ביחיד הכי איתא בגמרא דרבי יוחנן מוכח דיחידאה היא אבל לרבנן אפילו עור בית הפרסות חשיב עור הילכך לית לן מהא מתניתא ראיה כלל פירוש דכיון דקתני ההיא מתניתא דעור שבשאר איברים אינו מציל דלא חשיב עור אשתכח דההיא מתניתא נמי יחידאה היא דאילו לרבנן אפילו עור בית הפרסות תשיב עור זו היא כוונת הרב אלפסי ז"ל ואין דבריו ברורים אצלי דכי קתני ההיא מתניתא דבעינן דלהוי הך שיורא בבית תללה לאו משום דשארא לא להוי עור כיהיכי דתיקום כיחידאה אלא היינו טעמא דכל שנגלד כל בית חללה תו לא הדרא ובריא ואין להאריך בזה אבל מ"מ הוא ז"ל פוסק כשמואל דמחמיר טפי שהוא מצריך שישאר מן העור שיעור גדול מן האחרים ואין זה מחוור שאין זה מוציאנו מידי ספק שאילו היה מקום טיבורו וראשי פרקים שייכי בדשמואל אלא דאיהו בעי עור טפי היה בדין לפסוק כשמואל [שבכלל] דבריו דבריהם אבל כיון שכל אחד תופס מקום [לעצמו] כיון שהדבר ספק אינו בדין להכשיר עד שיתקיימו דברי כולם כלומר שישאר כסלע במקום טיבורו ועל פני כל השדרה כולה ובראשי פרקים וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' שחיטה: