ר"ן על חולין טז:

גמ' אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. ראש הקולית התחוב בחור בראש עצם האליה שקורין אנקא:

וה"מ דאיעכול ניביה. שנרקב גיד שבראשו שהוא מחובר בחור וקטן הוא מאד:

אבל לא איעכול ניביה כשרה. דהדרא ובריא ומסתברא דאם ניטלה הירך טריפה ואע"ג דלא איעכול ניביה דכי מכשרינן כי לא איעכול אע"ג דאיפסיק היינו משום דהדרא ובריא והכא לא אפשר כיון דניטלה:

והיינו שיעורא דדינרא קורדינאה. כתב הרב בעל העטור ז"ל דלדידן דלא מתחמי לן אזלינן לחומרא:

אמר ר' יוחנן פתוראה. שולחני היה והיו לפניו מטבעות הרבה:

אין בעלי אומניות רשאין לעמוד בפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתן. פרש"י ז"ל בשעה שעוסקין במלאכת אחרים ורבי יוחנן פתוראה שכיר היה וכדתניא בתוספתא [פ"ד דב"מ] המושיב את אחרים בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו שאין עינו בחנות בשעה שעוסק באומנותו ולשון רשאין הזקיקו לכך ומיהו התם בפ"ק דקדושין (דף לג.) משמע דאף בשל עצמו [קאמר] דאמרינן התם מקיש קימה להדור מה הדור שאין בו חסרון כיס אף קימה שאין בה חסרון כיס מכאן אמרו אין בעלי אומניות רשאין וכו'. ואפשר דהתם נמי במלאכת אחרים קאמר דכיון דבשלו אינו חייב דמקיש קימה להדור בשל אחרים אינו רשאי שאילו היה חייב בשל עצמו אף בשל אחרים היה חייב אלא כיון דבשל עצמו אינו חייב בשל אחרים אינו רשאי ואחרים פירשו דבשל עצמו קאמר וכי קתני אין רשאין לומר שאינן צריכין וכדתניא בערכין פרק המקדיש שדהו (דף כח:) כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להקריבו עולה אע"פ שאינו רשאי כלומר אע"פ שאינו חייב כדמתרגמינן (שמות כב) לא תהיה לו כנושה כרשיא וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות תלמוד תורה דבמלאכת עצמן קאי ואין חייבין קאמר ואפשר עוד לומר דאף בשל עצמו אין רשאין ממש קאמר דכיון דמדינא פטור דמקיש קימה להדור כדאמרינן התם אין בעלי אומניות עומדין מפניהם ואם זה עומד יראו הללו כמבזין תלמידי חכמים:

אמר רב נחמן כסלע כיתר מסלע. היכא דשיערו רבנן כסלע כגון גבי פלוגתא דשדרה וגולגולת דתנן כמה חסרון השדרה וכו'. ובגולגולת ב"ש אומרים כמלא מקדח ובה"א כדי שינטל מן החי וימות ואמר רב יהודה אמר שמואל לעיל בפרקין [דף מב:] וכן לטרפה ואמרינן בבכורות בפרק על אלו מומין [דף לז:] כמה ינטל מן החי וימות ואמר שמואל כסלע ואשמעינן רב נחמן דכי שיערו רבנן כסלע היינו כסלע מצומצם דכי הוי סלע מצומצם דיניה כיותר מסלע וטרפה כך פרש"י ז"ל מכלל דס"ל ז"ל דכי אמר שמואל וכן לטרפה עלה דההיא דכמה חסרון בשדרה ולא אחסרון דשדרה בלחוד קאי אלא אחסרון דגולגולת נמי ולפ"ז הא דתנן במתניתין דנפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח כשרה דוקא בשלא נפחתה כסלע אבל כסלע טרפה וכמו שכתבתי במשנתנו והאי דנקיט לה סתמא נפחתה הגולגולת היינו טעמא שלפי ששנינו ניקב קרום של מוח טרפה אשמעינן שאין נקב פוסל בגולגולת כמו שפוסל בקרום של מוח ומיהו נפחת גולגולת שיעורא אית ליה אע"ג דלא יהיב ליה תנא דהא בנסדקה הגרגרת נמי קתני כשרה ולא יהיב שיעור ובגמרא בעינן חוליא מכאן וחוליא מכאן או משהו מכאן ומשהו מכאן אליבא דהילכתא וראיה לדבר דאיכא פחת בגולגולת דמטרפא ביה מדאמר רב הונא לקמן [דף נז:] בפרקין סימן לטרפה י"ב חדש ואוקימנא כתנאי דתניא ובגולגולת שיש בה נקב אחד ארוך ואפילו יש בה נקבים הרבה מצטרפים למלא מקדח ואמר רבי יוסי בן המשולם מעשה בענבול באחת שנפחתה גולגלתה והטיל עליה רופא חידוק של קרויה וחיתה ואמר לו רבי שמעון משם ראיה ימות החמה היו וכיון שנכנסו ימות הגשמים נכנסה בה צינה ומתה אלמא פחת הגולגולת יש לו שיעור וזה שלא כדברי מקצת חכמי צרפתים שכתבו דכי קאמר שמואל וכן לטרפה אשדרה בלחוד קאי ולא אגולגולת דגולגולת אפילו חסרה כמה כשרה וכדפסיק תנא ותני נפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח ומדלא יהיב שיעורא כדיהיב בגרגרת ש"מ אפילו בכמה וכן דעת הרב ר' יונה ולא מיחוור וכדכתיבנא ועוד דמדקתני לענין טומאה כדי שינטל מן החי וימות אלמא דבכדי שיעור זה נעשית טרפה אלא ודאי עיקרן של דברים דשמואל אכולה מתניתין קאי:

כאיסר כיותר מכאיסר. גבי מתניתין דתנן [דף נד.] עד כמה תחסר ותימא אכתי כשרה היא דהא גבי אלו כשרות קיימא וקתני עד כמה היא כשרה בחסרון עד כאיסר וכיון דהויא כאיסר הרי היא כיתר מכאיסר וטרפה:

אלמא קסבר. הא דקתני מתניתין עד כאיסר כשרה לא עד ועד בכלל קאמר [אלא עד ולא עד בכלל] והכי קאמר עד כאיסר ולא כאיסר בכלל כשרה אבל כאיסר עצמו טרפה:

והני מילי בסומכיה. בעוביו למעלה:

אבל אישתייר מיניה כעובי דינר זהב. כלומר שנשתייר בעוביו מלבד הנקב כעובי דינר זהב כשרה ובגמרא מקשינן עליה דרב עוירא דאמר ניקב טרפה מדתנן חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה. כלומר שחתיכת העובר ניתרת בשחיטת אמו. מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה שאותה חתיכה אינה נתרת בשחיטה ודייקינן טחול וכליות הוא דאסירי הא בהמה גופא שריא ומפרקינן ניקב לחוד [נחתך לחוד] כלומר דדוקא ניקב הוא דטרפה אבל חותך כשרה ובתר הכי מפלגינן בטחול בין קולשיה לסומכיה ואיכא מאן דאמר דהשתא דאתינן להכי לא צריכינן לאיפלוגי בין ניקב לנחתך כלל דמעיקרא דלא מפלגינן בין קולשיה לסומכיה כי היכי דלא תקשי לן מתניתין דמן הטחול ומן הכליות אסור דמשמע בהמה גופא שריא איצטריכינן לאיפלוגי בין ניקב לנחתך אבל הכא בין ניקב בין נחתך בסומכיה טרפה בקולשיה כשרה ומתני' בקולשיה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות שחיטה וכן עיקר אבל בעל העיטור ז"ל כתב דאפילו בסומכיה דוקא ניקב אבל נחתך כשרה וכתב הרמב"ם בפרק ששי מהלכות שחיטה דאין נקב פוסל בטחול של עוף כלל לפי שטחול של עוף עגול הוא ודומה לענבה ואי אפשר לחלק בו בין קולשיה לסומכיה הילכך אינו בכלל מה שאמרו [דף נו.] כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדם בעוף שאילו היה אפשר לחלק בו בין קולשיה לסומכיה ולדמותו לבהמה היה ראוי שיפסל בעוף אבל כיון שאי אפשר לחלק בו אלא כולו או בקולשיה או בסומכיה ואין אנו יכולין להשוותו לבהמה אינו בכלל טרפות שמנו חכמים כנגדן בעוף וכיון שלא הוזכר אלא בבהמה בעוף כשר ובודאי שזה מן התימה דכיון דמ"מ עוף טחול יש בו ואע"פ שאי אפשר לחלק בו נעשה הכל כסומכיה ויהא טרפה בכל מקום אלא שאפשר לומר שכיון שטרפות נקב הטחול חדוש הוא כיון דבניטל כשרה וכמו שכתבנו למעלה אין לך בו אלא חדושו בלבד: